אז תגידו שאני טיפשה ולא שפוייה,אבל זו דעתי...

אני מעדיפה לחטוף כול יום גראדים לעיר,לשמוע על נפגעים מאשר לשמוע שחייל נהרג..

לראות ילדים בני 18 שהולכים למלחמה בעד המדינה, נהרגים,נשארים נחים..

זה משגע אותי, קשה לי לראות את החיילים נכנסים לעזה.(ולא רק בני 18 אלא כול חייל)

אני בעד המתקפה,אני בעד להוריד את עזה,אבל כשזה היה מאוויר אולי לא מצליחים כול כך בכול מטרה,

אבל אף אחד לא נפגע, והנה עברו 24 שעות וכבר יש לנו הרוג. 2 פצועים קשה..

אמא שלי עובדת בסורוקה והיא סיפרה שהיום הגיע חייל שנפצע בראשו הרופא שטיפל בו אמר-

"המוח שלו כמו בצק", אז אולי הוא לא מת אבל הוא ישאר צמח...

זה קשה לשמוע, קשה לי לראות חדשות, אומנם אני מכריחה את עצמי לצפות בזה..

אני לא מקבלת את הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה...