אמריקה

טיסה טרנס-אטלנטית היא טיסה מניו-יורק לפאריס.  מי שקורא לטיסה מניו-יורק לירושלים טיסה טרנס-אטלנטית מזלזל בים התיכון ומשקר לעצמו.  כי זה יותר דומה להפלגה טרנס-אטלנטית.  בטיסה הטרנסאטלנטית שלי  מניו-יורק היה לי מזל.  ישבתי בשורה השנייה, כשלפני מי שהתבררו אחכ כשני לבנונים צעירים.  זה שלפני היה בריא, ולא הפסיק לרקוד בכסא שלו ולדפוק לי בברכיים.  אז החזרתי לעצמי את השליטה ע"י כך שבכל פעם שהוא התרומם קצת, דחפתי את המשענת שלו קדימה, והיה לו קשה ככה להישען חזרה, אלא אם כן בפתאומיות שחררתי את רגלי, ואז הוא נפל בבת-אחת לאחור.  אין לי מושג אם זה מה שגרם לו ולחברו לעלות לקומה למעלה, אבל לאחר מכן קפצתי אני לשורה הראשונה והרווחתי מקום לרגליים.  למעלה הם הרוויחו כסאות ריקים שמאפשרים לתפוס שורה שלמה; כמעט מחלקה ראשונה.  (בטיסות ארוכות, נראה לי שכל מחלקה, מראשונה עד אחרונה הופכות להיות מחלקה סגורה.)  נדמה לי שעשיתי עסקה עם לבנוני יותר טוב מאולמרט.  ואחרי זה אפילו קשקשנו קצת.  רכיבה בהרי השוף לעולם לא הייתה יותר קרובה.

בכלל, מטעמי צער בע"ח, אני מקווה שכשדוחסים עופות למשאית ומפקידים את גורלם בידי נהג לא ידוע, חוסכים להם את הסבל שבהדרכת דייל למקרה אסון.  ואם אני הרווחתי את המרווח שלי לרגליים בזכות פעולה אלימה נגד לבנוני, אז מגיע לי צלש, כי רוב הנוסעים האחרים רק ניסו להשתמט.  אחרת מה פירוש כריות הצואר האלה שתמיד רואים בגיוסי מילואים (או אצל ג'אניס מהסופרנוס).  מה שעוד עזר לי לישון היה כיסוי העיניים, רק בעיה אחת הוא גרם: אחרי שכיסיתי את עיני ושתיתי פפסי, יכולתי להישבע שזה היה קוקהקולה.

עוד לפני הטיסה זכיתי לראות את מנהטן מרחוק.  מספיק רחוק כדי לא להתעצבן מהפקקים.  אני לא ממש מבין בניו-יורק וגם לא רוצה להבין.  וזה בהחלט בזבוז שאולי אגור כשעה נסיעה משם, אבל יש משהו מדכא בכך שהורידו את התאומים.  האמפייר-סטייט עומד לבד ונראה כמו... כמו....  כמו משהו ללא ביצים.  יש גם בירושלים משהו דומה.  לא מתקבל על הדעת שהורידו בכזאת קלות את המגדלים, ואני לא מבין למה ממשל בוש איפשר דווקא את זה כדי להשתלט על העם.  אבל זה לא היה בשליטתו, הרי הכל כבר תוכנן מראש ונרמז על שטר 20 הדולר כשמקפלים אותו בצורה מסויימת.  כן כן, הפריק מניו-הייבן הראה לי בדיוק את זה.  וגם עוד כמה דברים על בוש ועל קנדי.  (קטע טוב: הוא ניסה לתאר לי כמה בוש גבוה בבונים החופשיים, והגיע עד לסבא של בוש שסיפק דלק לגרמנים במלחה"ע ורק כשנמאס לו מהם, הוא הפסיק וככה הם הפסידו.  בכל מקרה הוא אומר לי: "לא הבוש הזה, ולא האבא של הבוש הזה, אלא האבא של האבא של הבוש הזה" אז אני שואל אותו "פרסקוט בוש?" והוא עונה: "אז זה השם שלו?".  יופי לי, בדיוק כמו שהג'וקר אומר: "I've found a name for my pain – Batman" סיפקתי אני שם לכאב של הפריק.   ובגלל השטר הזה ביקשו ממני גם להוריד נעליים בבדיקה הבטחונית.  מבינים, פעם אחת, נוסע אחד, ניסה לפוצץ מטוס באמצעות נעליו, ותפסו אותו.  כלומר באירוע כל-כך נדיר, אחד למיליארדים, היה 100% הצלחה, ומאז משפילים 100% מהנוסעים.  ויתר על זאת, את הנעליים בודקים ברנטגן, שבודק שינויי צפיפות, ומקסימום יכול להזהיר איזה פוסטמה שסדוק לה העקב ושתקנה נעלי עקב חדשות בדיוטיפרי, שבאופן מקרי נמצא ממש סמוך למכשיר שיקוף.  עכשיו אני מבין למה הם לא בונים עוד תאומים.  אין להם לא ביצים ולא נעליים.  אז עושים מה שאפשר וקל גם אם זה לא עוזר, כמו מלכודות מהירות.  גם בארץ, למשל, צריך היה לאסור על עבודת שופלים, אבל אי-אפשר, כי צריך לבנות ואף אחד מאיתנו לא הולך לעבוד בזה.  ודרך אגב, הרגע חזרתי מטיול התנעה לאוטו שלי ועברתי איפה שהיה הפיגוע של השופל ולא רק שכל אלה שעובדים שם הם ערבים, גם יש להם נעליים.

אז זהו, אחרי שתי טיסות טרנס-אטלנטיות-פלוס.  פלוס נהיגות באורך של טיסות טרנס-אטלנטיות פלוס,  אני לא רוצה להתחייב, אבל בכל זאת:  הסיכוי גדול שבעוד שנה מקקיין יהיה נשיא, והסיכוי דומה שבעוד שנה הפריק מניו-הייבן יהיה... אני.

ויש גם אחרית דבר.  שמתם לב שאני לא אוהב את השפה התל-אביבית, שהיא בעצם אינפלציה של מילים.  אז קבלו, היישר מהטיסה, את ש"י עגנון בסיפורו "כנגן המנגן" על יפו של תחילת המאה: "ומיד הוסיפה ואמרה, אי אתה צריך להשיב על שאלתי, שאלתי סתם, כמו שאומרים ביפו סתם כך."

יאללה, באמת נראה לי שזהו, ומי יודע, אולי יהיה אפילו בלוג אלפיני.