אמריקה

טיסה טרנס-אטלנטית היא טיסה מניו-יורק לפאריס.  מי שקורא לטיסה מניו-יורק לירושלים טיסה טרנס-אטלנטית מזלזל בים התיכון ומשקר לעצמו.  כי זה יותר דומה להפלגה טרנס-אטלנטית.  בטיסה הטרנסאטלנטית שלי  מניו-יורק היה לי מזל.  ישבתי בשורה השנייה, כשלפני מי שהתבררו אחכ כשני לבנונים צעירים.  זה שלפני היה בריא, ולא הפסיק לרקוד בכסא שלו ולדפוק לי בברכיים.  אז החזרתי לעצמי את השליטה ע"י כך שבכל פעם שהוא התרומם קצת, דחפתי את המשענת שלו קדימה, והיה לו קשה ככה להישען חזרה, אלא אם כן בפתאומיות שחררתי את רגלי, ואז הוא נפל בבת-אחת לאחור.  אין לי מושג אם זה מה שגרם לו ולחברו לעלות לקומה למעלה, אבל לאחר מכן קפצתי אני לשורה הראשונה והרווחתי מקום לרגליים.  למעלה הם הרוויחו כסאות ריקים שמאפשרים לתפוס שורה שלמה; כמעט מחלקה ראשונה.  (בטיסות ארוכות, נראה לי שכל מחלקה, מראשונה עד אחרונה הופכות להיות מחלקה סגורה.)  נדמה לי שעשיתי עסקה עם לבנוני יותר טוב מאולמרט.  ואחרי זה אפילו קשקשנו קצת.  רכיבה בהרי השוף לעולם לא הייתה יותר קרובה.

בכלל, מטעמי צער בע"ח, אני מקווה שכשדוחסים עופות למשאית ומפקידים את גורלם בידי נהג לא ידוע, חוסכים להם את הסבל שבהדרכת דייל למקרה אסון.  ואם אני הרווחתי את המרווח שלי לרגליים בזכות פעולה אלימה נגד לבנוני, אז מגיע לי צלש, כי רוב הנוסעים האחרים רק ניסו להשתמט.  אחרת מה פירוש כריות הצואר האלה שתמיד רואים בגיוסי מילואים (או אצל ג'אניס מהסופרנוס).  מה שעוד עזר לי לישון היה כיסוי העיניים, רק בעיה אחת הוא גרם: אחרי שכיסיתי את עיני ושתיתי פפסי, יכולתי להישבע שזה היה קוקהקולה.

עוד לפני הטיסה זכיתי לראות את מנהטן מרחוק.  מספיק רחוק כדי לא להתעצבן מהפקקים.  אני לא ממש מבין בניו-יורק וגם לא רוצה להבין.  וזה בהחלט בזבוז שאולי אגור כשעה נסיעה משם, אבל יש משהו מדכא בכך שהורידו את התאומים.  האמפייר-סטייט עומד לבד ונראה כמו... כמו....  כמו משהו ללא ביצים.  יש גם בירושלים משהו דומה.  לא מתקבל על הדעת שהורידו בכזאת קלות את המגדלים, ואני לא מבין למה ממשל בוש איפשר דווקא את זה כדי להשתלט על העם.  אבל זה לא היה בשליטתו, הרי הכל כבר תוכנן מראש ונרמז על שטר 20 הדולר כשמקפלים אותו בצורה מסויימת.  כן כן, הפריק מניו-הייבן הראה לי בדיוק את זה.  וגם עוד כמה דברים על בוש ועל קנדי.  (קטע טוב: הוא ניסה לתאר לי כמה בוש גבוה בבונים החופשיים, והגיע עד לסבא של בוש שסיפק דלק לגרמנים במלחה"ע ורק כשנמאס לו מהם, הוא הפסיק וככה הם הפסידו.  בכל מקרה הוא אומר לי: "לא הבוש הזה, ולא האבא של הבוש הזה, אלא האבא של האבא של הבוש הזה" אז אני שואל אותו "פרסקוט בוש?" והוא עונה: "אז זה השם שלו?".  יופי לי, בדיוק כמו שהג'וקר אומר: "I've found a name for my pain – Batman" סיפקתי אני שם לכאב של הפריק.   ובגלל השטר הזה ביקשו ממני גם להוריד נעליים בבדיקה הבטחונית.  מבינים, פעם אחת, נוסע אחד, ניסה לפוצץ מטוס באמצעות נעליו, ותפסו אותו.  כלומר באירוע כל-כך נדיר, אחד למיליארדים, היה 100% הצלחה, ומאז משפילים 100% מהנוסעים.  ויתר על זאת, את הנעליים בודקים ברנטגן, שבודק שינויי צפיפות, ומקסימום יכול להזהיר איזה פוסטמה שסדוק לה העקב ושתקנה נעלי עקב חדשות בדיוטיפרי, שבאופן מקרי נמצא ממש סמוך למכשיר שיקוף.  עכשיו אני מבין למה הם לא בונים עוד תאומים.  אין להם לא ביצים ולא נעליים.  אז עושים מה שאפשר וקל גם אם זה לא עוזר, כמו מלכודות מהירות.  גם בארץ, למשל, צריך היה לאסור על עבודת שופלים, אבל אי-אפשר, כי צריך לבנות ואף אחד מאיתנו לא הולך לעבוד בזה.  ודרך אגב, הרגע חזרתי מטיול התנעה לאוטו שלי ועברתי איפה שהיה הפיגוע של השופל ולא רק שכל אלה שעובדים שם הם ערבים, גם יש להם נעליים.

אז זהו, אחרי שתי טיסות טרנס-אטלנטיות-פלוס.  פלוס נהיגות באורך של טיסות טרנס-אטלנטיות פלוס,  אני לא רוצה להתחייב, אבל בכל זאת:  הסיכוי גדול שבעוד שנה מקקיין יהיה נשיא, והסיכוי דומה שבעוד שנה הפריק מניו-הייבן יהיה... אני.

ויש גם אחרית דבר.  שמתם לב שאני לא אוהב את השפה התל-אביבית, שהיא בעצם אינפלציה של מילים.  אז קבלו, היישר מהטיסה, את ש"י עגנון בסיפורו "כנגן המנגן" על יפו של תחילת המאה: "ומיד הוסיפה ואמרה, אי אתה צריך להשיב על שאלתי, שאלתי סתם, כמו שאומרים ביפו סתם כך."

יאללה, באמת נראה לי שזהו, ומי יודע, אולי יהיה אפילו בלוג אלפיני.

אחת הסיבות שלא קניתי כאן כלום, למרות שהתפתיתי (או התפתטי?) לא אחת, היא העובדה שסביר שאצטרך במילא להביא לכאן את הכל בעוד שנה.  כן, על זה אני חושב.  אבל גם על עוד דברים:

בשלושת הימים האחרונים אני תושב בשכונת My. Airy ואולי גם Chestnut Hill בפילדלפיה, לא בדיוק אבחנתי את ההבדל. רחוב Germantown שחוצה את השכונות מלא בכל מיני מסעדות וחנויות מוזרות, וכלל לא ציפיתי להיות במקום כזה.  כבר אימצתי לעצמי כאן שגרה מסויימת (הייתי אומר סוג של שגרה, אבל אז הייתי צריך לדחוף לפה גרב טבולה בנפט ולהדליק אותה, וחבל לי על הגרב), ואחת הדרכים לדעת על השתייכותי למקום היא שאני פונה לרחוב הצדדי בו אני מתגורר באופן אוטומטי, כמו שכלב הולך ברחוב, או כמו שמגיעים לשירותים בלילה.  אני חורש את הרחובות ברגל, ולאיזור יש את כל התכונות שבישראל יגרמו לאישה אחת להגיד לאחרת: 'אנחנו חייבות לעשות שם סיבוב מתישהו, טוב ביי.' ואז להיפגש אחרי חצי שנה להגיד אותו דבר, וחוזר חלילה וחס.  ודרך אגב, למה מסעדה היא תמיד טובה, אבל בית קפה הוא רק נחמד?  מבין כל האנשים שאני עובר מולם, רק, אבל רק כושים מברכים אותי לשלום, וזה קורה לא אחת ובכל מיני צורות לבביות כמו howdie.  הכנות בזה מזכירה לי את ה-"אשריך" שזקני בית הכנסת אומרים לי כשאני לומד שם עם חולצת אופניים.  מצד שני, יש שני משפטים אמריקאים מובילים.  You're all set, הם אומרים כשהם גומרים את מלאכת השירות שלהם. וגם Have a good one.  את השני אני שונא יותר, כי הם אומרים את זה ולא עושים שום דבר כדי שזה יקרה.  איחול סתמי כמו "חג שמח" ו"שבת שלום" בין שני קיבוצניקים. אתם רוצים שיהיה לי יום טוב? אז תעזבו את העמדה שלכם בקופה, תלכו איתי לאן שאני הולך ותדאגו לכך, או שתזמינו אותי להישאר איתכם עד סיום המשמרת ותדאגו לכך.  אבל מה זה חוסר האחריות הזה?  נקווה שאובאמה, יקיר פילדלפיה, ישנה את המצב.  איכשהוא, גם כשעבד מהבייגלה אומר לי "שיהיה לך אחלה יום" אני מבין אותו אבל אין לי כל כוונה לאחל בחזרה.  אני לא אוהב בולשיט.  אף אחד מהחברים של איוב לא איחל לו "אחלה יום".

כבר כתבתי קודם שהבתים באמריקה מיוצרים בקנזס, עכשיו שמתי לב שיתר המוצרים באים מארץ עוץ.  באמת.  על כולם כתוב oz.  ואם כבר oz, אז כמה שיותר יותר טוב. בכלל רציתי להגדיר את אמריקה כקפה ללא קפאין שבא באריזה ענקית של 100oz, אבל מצאתי כאן משהו חדש ששובר את כל השיאים:  דיאט קולה עם תוספת ויטמינים.  איזו אבולוציה הפוכה בדיוק הם עוברים כאן? מה רע בפטרוזיליה?  או כמו שטום ג'ואד שאל בענבי זעם: "?What's this country comin' to"

אחת לשלושה ימים בערך יורד גשם.  לא מבול.  שמתם לב פעם שבהתחלה העצים מגנים מהגשם, אבל אחר-כך, אפילו כשהגשם נפסק, דווקא הם מורידים אותו?  יש כאן איזה השלכה פילוסופית שעוד לא הבנתי?  והילד מהעץ הנדיב היה מודע לזה, או שהיתה לו מטריה?  בכל מקרה שיחקתי את המשחק הזה עם העצים והשמים היום ברחוב, וניצחתי.

מכירים את הסרטים המצויירים שבהם דג גדול בולע דג קטן, ואיך כל גדלי הדגים שוחים יחד באותו ים עד שזה קורה?  ככה נראה רחוב אמריקאי.  ועד שלא אראה במו עיני איך מאוכל רגיל מגיעים לגדלים כאלה, אני אאמין שאנשים כאן פשוט אוכלים אחד את השני.  ועד שאדע היכן אני ממוקם בהיררכיה, תמיד אביט גם לאחור.

עשתי-עשר זה 11 בתורה, בעצם הוספת "ע" לשתי-עשר גורמת לחיסור.  המפרשים מביאים את זה כדוגמה לכך שכל המוסיף - גורע.

אני בפילדלפיה, גר בבית של שלום, יש לי את הבית לעצמי למשך שלושה ימים.  שכונה תקינה ואפשר להסתובב בלילה.  יש לי גם שכן אירי עם חצר אחורית משותפת.  עשיתי טיול נוסטלגיה ואולי אלך למרכז העיר מתישהו.  בעיקרון אני מושך זמן עד הטיסה, עוד 48 שעות מעכשיו אני ממריא.  לפני 20 שנה כשהגענו הנה, היתה אולימפיאדה בסיאול ששודרה ב-NBC.  והנה עכשיו אפילו האולימפיאדה רק קפצה לשכן, והשידור עדיין ב-NBC.

זהו. אלא אם כן משהו מעניין במיוחד יתרחש. 

בכל מקרה, כתבתי כאן כדי שלא אצטרך לכתוב לכל אחד לחוד. וגם כדי שלא אצטרך לענות על השאלה איך היה.

יום רביעי שוק. יום שישי עולים ת'גוש. בעזרתו.

חתמתי את החלק הראשון של היום, חלק של נוסטלגיה קולקטיבית לאירוע שאף אחד מאילו שביקרו באתר לא היה בו, וחלקם אפילו לא נולדו אז.  אבל אנשים באים לירושלים להתרשם מאירועים יותר עתיקים.  אז בעצם ביקור שלי בוודסטוק הוא ירידה ברמה. לא מהרמה, ברמה.

המשכתי דרומה לעבר פנסילבניה, לאיזור שנקרא Tristate בגלל ניו-יורק, פנסילבניה, וניו-ג'רסי.  חמת גדר לעשירים.  מצחיק איך המונח הזה נכון להרבה מאוד איזורים של גבולות בארה"ב ושומעים אותו בהרבה סדרות טלויזיה.  יש אפילו מקום שנקרא four corners כי שם גובלות יותר מדינות, ואנשים באים לשם, פורסים ידיים ורגליים ואומרים שהם בארבע מדינות בו-זמנית (מכניקת קוואנטים, כבר הזכרנו).  התכנון היה ליסוע בדרכים צדדיות במסלול שבו היינו נוסעים פעם למחנה Tel Yehudah.  אני לעולם לא שהיתי במחנה, מאותן סיבות שבעטיין אני גם עכשיו מסתובב כאן לבד, וגם לא מגיע לרבי שמעון בל"ג בעומר.  הדרכים כולן היום הן יפות, מהסוג שבישראל היו זוכים לציונים בספרי תיירות.  ואין עליהם אף אחד כמעט, מה שאומר שכאן אף אחד לא שם עליהן קצוץ.  באופן כללי, וזה כולל גם את החצי הראשון של היום, אני מלווה את נהר הדלוור מתחילתו ועד סופו.  הקשר שלי למחנה הוא שהייתי בא עם אבא שלי לאסוף או להביא לכאן את הנשים ואת הילדים.  ורציתי לשחזר את המסלול כמה שיותר מדוייק, בלי לדעת עליו יותר מדי, רק טוואי כללי ונקודות מוצא.  כדי לתכנן אותו מול מפות הייתי שצריך לפחות שעה, תוך ידיעה שהכל יכול להתגלות כבזבוז זמן.  אבל למרות הכל יצאתי לדרך הזו.    הניווט עצמו התבצע ע"פ תכנית שהתוויתי למכשיר אתמול בלילה (מישהו אמר אלוהים?). בהתחלה עוד היו לי ספקות בקשר לאמיתות המסלול, אבל ידעתי שאני חייב לראות מתישהוא משהו מוכר שיוודא. המשהו הזה היה פיתולי נחש מגודרים בחומת סלעים נמוכה, שמעבר לה למטה בתהום מזדחל נהר הדלוור.  המשכתי בדרכים שלא הזכירו לי כלום. חשבתי שאיבדתי את הדרך. רציתי נורא להיתקל באיזה דיינר מזופת שהיינו אוכלים בו ספגטי וכדורי בשר ועוד מיני זבל.  קיוויתי להיתקל בצלמו של הדיינר ולדעת שזה הוא, ככה פתאום.  איבדתי כבר תקווה שזה יקרה ככל שהדרך התארכה.  בכלל אני לא יודע את ערכה של הנוסטלגיה, או נוסטלג'יה כמו שאמר לי היהודי שזיהה שאני ישראלי במחנה הקיץ.  אני נוסע בכבישים מפותלים, עם תמונה מהוהה בראש שלי של איזה מבנה שהיינו עוצרים בו בחושך בכלל.  תמונה שמוטבעת לי במוח ואין לי מושג איך ולמה, אך אבין טוב מאוד כשתרצה לעזוב.  חציתי איזה נהר בפעם האלף ולקחתי סיבוב שמאלה והסתכלתי לאן שאני פונה כשראיתי את המבנה וידעתי ישר שזה הוא.  נכנסתי ושאלתי את האיש כמה זמן המקום קיים.  הוא אמר לי 25 שנה.  שאלתי אותו כמה זמן הוא עובד שם.  הוא אמר לי ששבוע.  אני די בטוח שזה המקום, נותר לי רק לוודא עם שאר הקורבנות שנותרו בחיים.  המשכתי משם ועזבתי קצת את הנהר.  See ya in philly.  נסעתי לאורכן של עיירות חקלאיות.  הרבה דשא ומעט בתים.  נזכרתי שבנוף דומה, בכיוון ההפוך, לפני 18 שנים, נסעתי כאן עם אבא בדרך למחנה, ושאלתי אותו אז מה קורה כשמתים.  לגיטימי שילד סקרן ישאל אבא שיודע הכל שאלה כזו, לא?  הוא אמר לי אז, מה שנכון גם היום.  הכל הולך קאקן.  רק הוא שכח.  שכח לדייק.  כי הכל הולך קאקן, רק שחלקים חלקים הולכים קאקן לפני.

"תשאיר את הנהיגה לנו".  עד היום הבנתי את המשפט, אבל לא איך הוא קשור לנהיגה.  הלוואי ויכולתי לשמוע את המשפט הזה באמת.  הלוואי והם היו אומרים את זה, כי זה היה משלים את האירוניה.  "מכל סכום שאתה משלם ל-GPS, חלק הולך לצבא ארה"ב."  הגעתי לעיר שנקראת בית-אל, או Bethel בשפת הקודש.  למקום שנקרא Bethel Woods, שלפני 39 שנים נערך שם פסטיבל שלא נראה לי ששינה משהו, כי הנה האמריקאים בעירק ואפילו פסטיבל אף אחד כאן לא מסוגל להרים.  הלכתי ברגל למקום שבו פעם הייתה הבמה, ומעליה דשא גדול ומשופע שבו פעם היו אנשים.  ניל יאנג היה בין המופיעים, בתחילת דרכו אז.  הדשא הזכיר את זה שבמזרע היינו משחקים עליו קדרים באים ביום שישי.  חוץ ממני היו שם עוד שניים.  אחד שנראה כמו שהייתם מצפים מאחד שבא לאתר וודסטוק להיראות, ואחד אחר.  טוב, שניהם לא יכולים להיות אותו אחד הרי.  או שכן, תלוי כמה סמים לוקחים או כמה פיסיקה יודעים.  החלפנו כמה משפטים מתחייבים מהמצב, ותוך כדי התברר שהיורצייט של האירוע הוא בדיוק עוד שבוע, ואז בטח יגיעו יותר אנשים.  כלומר פיספסנו, או שלא?  גם לרבי שמעון אני מגיע שבוע לפני ל"ג בעומר, אמרתי בליבי.  בשביל מה כל ההמולה, הרי המקום הוא אותו מקום והזמן הוא ממילא לא אותו זמן, ובמילא גם בפיסיקה לא ניתן למקם חלקיק בוודאות במרחב ובזמן מסויימים.  החלפנו עוד כמה משפטים גיאוגרפיים ואז אמרתי להם שאני מנווט בעזרת המכשיר, ואז זה שנראה כמו אחד שמבקר בוודסטוק סיפר לי על התמלוגים שהממשלה/צבא מקבלים.  עזבתי את המקום והתקדמתי ברגל.  בדרך עקפו אותי האנשים במכונית וחשבתי שבטח יציעו לי טרמפ, אבל הם העדיפו להמשיך בעצמם.  כשניל יאנג רצה להכניס לממשל בוש על הפחדת הציבור וההשתלטות עליו, הוא כתב שיר: Leave the driving to us.  בדיוק. 

הסיבה שהגעתי לוודסטוק, היא חצי אקראית.  איך חצי? תשמעו:

יש לי תאווה לכבישים.  למספרים שלהם, לטואי, לשיפוע, לאן הם מובילים, איך הם מתחברים אחד לשני וכו.  כשאני מול מפה, אני מסוגל לא להניח אותה, או להניח ולחזור אליה כל שניה, אם רק מתעורר אצלי ספק באשר לרשת הכבישים שהיא מתארת.  אני אוהב שיש לי בראש את המפה לפני שאני יוצא, ושתוך כדי אני יודע באיזו נקודה אני נמצא, ולכן יודע מה משמאל ומה מימין.  ואל תגידו לי, לעולם, שאתם מכירים איזה מסלול חדש ונורא יפה.  כי רוב הסיכויים שמה שאתם מכירים אני כבר מכיר, ואם לא אז הוא בטח לא סלול.  ואיך כל זה קשור?  אז כך....

אתמול בערב ישבתי מול מפות ותכננתי איך ליסוע למחרת.  תכננתי ליסוע מזרחה בניו-יורק, לחצות את הרי הקטסקיל, ולהגיע לישון בעיר שנקראת poughkeepsie (כן, זאת שרוס נסע אליה ברכבת).  משם תכננתי להמשיך בבוקר לפילדלפיה, דרך מסלול מוכר.  העיקרון אחרי כל זה היה לצמצם את שעות הנהיגה שלי, שמתחילות לעלות לי בבריאות.  אני מבזבז יותר מדי דלקים שמקורם במאובנים, ונהיה מאובן בעצמי תוך כדי (עוד פרדוקס אמריקאי, אם תרצו).  ובכן, כל תכנית היא בסיס לשינוי, אמר קהלת אך שכח לכתוב.  תוך כדי התכנון בא לי בראש שכל האיזור הזה קרוב לוודסטוק, ושאולי אוכל לעבור שם.  אז בדקתי איפה זה וודסטוק וראיתי שזה אמנם קרוב, אבל לא בדרך, ואם כבר לעבור שם אז רק בדרך לפילדלפיה.  אבל ויתרתי.  עוד קודם קיבלתי אימייל עם מספר טלפון של שלום, שאולי אתארח אצלו בפילדלפיה.  לפני שיצאתי לדרכי לפוקיפסי, התקשרתי אליו, והתברר שהוא לא יהיה בסופ"ש בבית.  תוך רגע החלטתי שאני משנה את המסלול, ונוסע כבר היום לפילדלפיה.  ואז תוך כדי הדרך הזו ביררתי עם המכשיר שאמר לי שסטייה לוודסטוק, דרך Rt. 17B, לא מוסיפה לי הרבה זמן נסיעה.  וככה הגעתי לוודסטוק.