קראנו היום על הנער שהתאבד בגלל שהוטרד בפייסבוק, נראה כאילו אפשר היה לעצור את זה, ואין ספק שכמעט כל אחד מאיתנו תוהה עכשיו מה הוא יכול היה לעשות אם היה במצב דומה.
אנחנו יודעים כמה החיים ברשת היום הם החיים האמיתיים, כולם יודעים מה שלום כולם בפייסבוק, קוראים בלוגים, מבינים איך עבר המבחן או היום דרך השורה בטוויטר. כולנו הרבה יותר מעודכנים ומעדכנים, הכל קורה מאוד מהר, ואפילו השקט שיושב בד"כ בשקט, בצד בכיתה, מוצא לעצמו קול בבלוג שלו או בשורת הסטטוס, ופתאום אפשר לקרוא שבכלל יש לו המון מה להגיד ושאולי הוא גם צודק, או מעניין, או רגיש.
כשהכל קורה כל כך מהר, לפעמים קל לאבד שליטה, קל יותר לתת למילים לצאת, והנה הן רשומות שם, מהדהדות, לפעמים אפילו צועקות.
יש המון סוגים של מילים כתובות ברשת – מילים אוהבות, מילים חמות, מילים של שמחה וגם מילים מבקרות, אולי שונאות או כועסות.. יש גם מילים של כאב ושל מצוקה, מילים של עצב עמוק
וכשהן שם כתובות, הן כל הזמן מול העיניים שלנו, אפשר לחזור ולקרוא בהן שוב ושוב.
הרבה אנשים היום מאשימים את הרשת, את האינטרנט במוות העצוב הזה.
אנחנו מאמינים בסה"ר שיש גם רשת אחרת, רשת של תמיכה, רשת של בני נוער ומבוגרים שאכפת להם, שרוצים להיות קהילה, שנמצאים שם עם כל הלב.
כתבנו היום הרבה טוקבקים בכתבות בנושא, כדי להזכיר לאנשים שיש לאן לפנות, שיש גם מי שרוצה להושיט יד.
אנחנו מאמינים שגם פה וגם בפייסבוק יש עוד המון אנשים שאכפת להם, שרוצים להושיט יד למי שמרגיש רע, שרוצים להיות שם בשביל מי שצריך אותם, שלא רוצים להשאיר את מי שבודד – לבד, שאכפת להם מכל הלב...
ואולי בגלל זה רצינו גם לבקש מכל מי שרואה גולש שרע לו או מישהו שהוא דואג לו, להציע לו עזרה, לאפשר לו לבוא אלינו או לאחד מארגוני הסיוע המתאימים, להיות שגריר של אכפתיות ורצון טוב מטעם עצמו, כי אנחנו באמת רוצים להאמין שיש גם רשת אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
