סה"ר - סיוע והקשבה ברשת

"טינקר-בל לא היתה רעה לגמרי; או, ליתר דיוק, היא היתה רעה לגמרי באותו רגע, אבל מצד שני לפעמים היא היתה טובה לגמרי. פיות יכולות להיות או ככה או ככה, מכיוון שהן קטנות כל כך ואין בתוכן מקום ליותר מרגש אחד בכל פעם. אמנם מותר להן להשתנות, אבל השינוי הזה חייב להיות מוחלט."

(מתוך "פיטר פן", ג'יימס מתיו בארי)

 לפעמים באמת נדמה שאין לנו בלב מקום ליותר מרגש אחד.

כי כשאנחנו שמחים מאד – השמחה מציפה את הלב ועולה על גדותיו ונדמה שאין בעולם עוד משהו חוץ ממנה,

וכשאוהבים מאד, נדמה שהאהבה הזו לא תיגמר לעולם, ושאי אפשר לחשוב על שום דבר אחר,

וגם כשעצובים או מיואשים, נדמה שהעצב היה תמיד, ושהוא ממלא את כל הנפש וצובע הכל באפור..

וכל רגש נוסף שנכנס פנימה – רק מקהה את העוצמה של החוויה, רק מטשטש את הטוהר והמוחלטות שלה.

ומצד שני  – לפעמים נדמה שהלב מסוגל להכיל רגשות שונים, ואפילו הפוכים..

שאפשר לאהוב מישהו אהבה גדולה, ויחד עם זאת לרצות לברוח ממנו, לפעמים לכעוס עליו ואפילו לשנוא אותו, בבת אחת..

שאפשר להתייאש ולהיות עייפים מהחיים, ויחד עם זאת לקוות, תקווה מוזרה וחסרת פשר, שמתישהו יהיה בסדר.

להרגיש חלשים וחסרי אונים, ועדיין להאמין שיש לנו כוח לשנות..

ואם אחד הצדדים נעלם – נדמה שמשהו פגום ולא שלם בחוויה. שבלי הפאזל השלם והצבעוני, הרגש נשאר דל וחד-ממדי..

ומה עושה אותנו יותר אנושיים..?

היכולת להיות מורכבים, או דווקא היכולת לשכוח את עצמנו בתוך רגש שגדול מהחיים..?

או עצם זה שלפעמים אנחנו ככה ולפעמים ככה, ממש כמו פיות..?