סה"ר - סיוע והקשבה ברשת

"הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו
נתרפק עליו
עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע"

(חמי רודנר)

ה-23 בספטמבר הוא "יום השוויון הסתווי" – היום שבו הלילה והיום משתווים באורכם, וממנו והלאה הלילות מתחילים להיות ארוכים יותר מהיום. וזוהי גם ההתחלה של הסתיו.

ומצד אחד, הסתיו הוא באמת באמצע כזה, לא כאן ולא שם. בינוני. לא חם ולא קר, לא ארוך ולא קצר. לא מאיים,
נינוח. ונדמה שיש משהו מרתיע בבינוניות, בהתפשרות..כי כשמישהו נעצר ולא הולך עד הסוף – הרבה פעמים ההרגשה היא שזה נובע מתוך פחד, חששות, חוסר ביטחון..שהוא מעדיף להתכרבל בתוך הבינוניות הבורגנית המוגנת, השאננה. לא לקחת סיכונים וגם לא להגיע לשום מקום.

ולמרות הכל, נדמה שכשאומרים "סתיו" זה לא יוצר תחושה כזו בלב. נדמה שיש בו גם – אולי בעיקר – משהו שמרחיב את הנפש, שמעורר געגועים וכמיהה. ולא געגוע לנינוחות הבלתי מסוכנת שמציעה הבינוניות..אלא בדיוק להפך, געגוע למשהו כמעט בלתי מושג וחמקמק, שאנחנו מחפשים וזוכים לו רק ברגעי חסד..

כי אולי, לפעמים, דווקא ההליכה על הקצה היא הבחירה הקלה. כי שם הכל ברור, המטרה מוגדרת – להיות הכי מהיר, הכי רזה, הכי חכמה. וככה, לפעמים המטרה והאקסטרים בולעים אותנו..ואנחנו מתחילים להגדיר את עצמנו לפי ההישג ולפי ההצלחה, והנפש – היכולת לאהוב דברים פשוטים ולשמוח בהם – נשחקת ואובדת בתוך ההמולה.

וככה הבינוניות הסתווית היא לא פשרה..היא אולי סוג של טוהר פנימי שאבד, של יכולת להשיל מעלינו את הדרישות והתביעות של המירוץ הבלתי נגמר ולצאת לחופשי, לעצור, להתבונן, להתחיל מחדש שנה חדשה ורעננה..ללמוד מתוך תוכנו את השיר הפשוט של העולם, ושלנו.