גיל 16. זהו. כבר לא ילדה. קשה לי להבין את זה... אבל זה גיל עם אחריות. זה גיל שמביא איתו ת.ז. , כתה י' , בגרויות...
בעוד קצת יותר משבועיים.. אין יותר צחוקים. יש בגרויות, רצינות..
אני לא יודעת איך אני אסתדר עם זה. אני מפחדת. אני יודעת שאנשים עושים בגרויות, עוברים את זה, והכל בסדר.
אבל אני מפחדת. אני מפחדת מהלחץ, אני מפחדת מהלימודים והרצינות, אני מפחדת להיכשל או לא לעשות מספיק.
בחט"ב אני מכירה את כולם.. טוב.. כמעט. כל מי שצריך להכיר אותי - מכיר.
אני זאת אני, אני מתנהגת בהתנהגות אופיינית, אולי ילדותית מידי פעם אבל לא אכפת.
ואני ממש מפחדת. אפשר להגיד שכבר עשיתי חצי צעד.
"קניתי ציוד". כמה שזה נשמע מוזר כבר הספקתי לקשקש על כמה מחברות את השם שלי ואת הכתה: י.
את מספר הכתה אני כבר יודעת. בקרוב יום גיבוש.. ושוב פחד.
אני יודעת מי תהיה המחנכת שלי.. לחשו לי שהיא בסדר. בסודיי סודות גם גילו לי על כמה אנשים שאיתי בכתה.
אני מפחדת להיכנס לבניין ההוא. כי הכניסה לשם מסמלת התחלה חדשה.
כמעט כמו דף חלק.
זה נחמד מידי פעם, דף חלק. אבל לפעמים.. אני רוצה להישאר עם מה שאני מכירה...
תיהיה היום עריכה..... יום טוב.
The Butterfly
עריכה.
אני יודעת שאיש אינו קורא כאן.. ואני עדיין כותבת. בעיקר לעצמי אני מניחה... אבל כשכותבים בלוג, איכשהו תמיד יש תחושה נחמדה של "מישהו יקרא כאן..".
עוד כמה דברים שהתכוונתי לכתוב.
עוד שנתיים צבא. עוד כמה שבועות שנת לימודים וההתחלה המרה של הבגרויות... אז למרות הטעם המתוק שנשאר לי אחרי החטיבה,
הטעם של צחוק, אהבה וחמימות.. אני מפחדת. הפחד ותחושת החוסר אונים מעיבה על התחושות הטובות.
כשאני חושבת על כך אני נזכרת... זה מזכיר לי את התחושות שהרגשתי בסוף כתה ו'...
בפחות רציוניות, פחות הבנתי את הסיטואציה אך פחדתי.
היסודי היה בשבילי כמו חממה. כולם מכירים אותי. במיוחד בכתה ו'. המורות ואפילו כל התלמידים.
תמיד התנדבתי, נתתי, תרמתי, פעלתי, יזמתי... בכתה ז' הרגשתי קצת חסרת אונים.. אבל רק קצת.
מהר מאוד אנשים בכתה הכירו אותי.. בודדים בשכבה - וזה הספיק לי.
בכתה תרמתי, יזמתי, פעלתי.. כמו שאני אוהבת. כן אני אוהבת את זה.
אני מתחברת לאנשים לאט לאט. כשאני מכירה אותם.. נגיד אחרי כמה ימים/פגישות/שיחות אני נפתחת.
אני אני. כמו שאני אוהבת.
אבל כש"האוכלוסייה" היא "לא לטעמי"... לתמיד יכירו אותי כ"הסגורה", "הביישנית", "המוזרה".
אני מפחדת. זאת אולי בפעם ה10 שכתבתי את זה הפוסט הזה.
אבל אני באמת מפחדת.
אני לא מפחדת ממה שיגידו עליי.. התרגלתי. אנשים קוראים לי פריקית, מוזרה, דכאונית, אימו, פסימית, מתבודדת.. ואני כל כך לא אף אחד מהם!!
אני ממש לא אימו או פריקית (תגדירו פריקית...) או מה שלא יהיה....
אני שמחה מהחיים. רוב הזמן... גם אם בבלוג הזה לא שמים לב....
פריקת מחשבות ותחושות.
D.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.