מי אני? מה אני?
למה אני מספיק דפוקה בשביל להרחיק ממני את החברים שלי? גם את אותם בודדים שתמיד היו בשבילי והקשיבו ועודדו ו... פשוט היו שם וניסו לעזור. איך אנימרחיקה אותם? מה עשיתי? הדמעות לא יעזרו כעת. איך אני מסוגלת לעצבן או להרחיק ממני את האחרונים, הבודדים, שנשארו קשורים אליי רק בחוט השערה?
אותם בודדים שאני יכולה לספור ביד אחת. אפילו ב3-4 אצבעות. איך אני עושה את זה?
עוד רגע אני מגיעה לבי"ס, ואני יודעת את מי אני אפגוש שם. ויהיו כאלה שנמצאים ממני במרחק של מקל, שיגעו בי,
ויחבקו אותי רק אם אני אהיה בעטיפת ניילון או אם הם לא באמת יצטרכו לגעת. מטאפורית כמובן, כי אם אני אבקש חיבוק, פתאום 10 בנות קופצות עליי כאילו הם תמיד שם.
אז נכון שאף אחת מהן אף פעם לא שם, ואלה שהשערה שהחזיקה אותם קשורים אליי נראה לי נתלשה כבר, רחוקים.
חברה טובה לא צריכה להיות כזאת שתהיה שם 24/7. אני יודעת שאני לא אהיה מסוגלת להתעורר ב4 בלילה ולהתחיל לתת עצות.
לכן אני לא מצפה מחברותיי להיות כאלה. אני פשוט רוצה שיפסיקו לריב עימי על שטויות, להתעצבן, להתרגז ולהרגיש מלכות בכל רגע נתון.
הדמעות זורמות ממני. זהו, אין חברות? אין כזאת שבאמת תהיה שם, תענה לטל' המוזרים שלי,
אפגוש אותה בבוקר ואתחיל לספר לה על אתמול וגם זה רק אם עוד לא הספקתי להתקשר..?
מעולם עוד לא בכיתי ככה. לא בגלל זה בכל מקרה, או בכלל.
אני לא זוכרת שהרגשתי ככה אי פעם. טוב אולי כן. כשרק הגעתי לחטיבה אולי...
הייתי בודדה, הייתי "בסדר עם כולם" אבל כששאלו אותי מי החברה הכי טובה שלי לא יכולתי לענות.
לא הייתה אחת שאני יכולה לתת לה את הלב שלי ואת הרגשת בשביל שתדביק לי אותו.
לכן חציתי אותו לחתיכות ששבורות ממילא וחילקתי אות בין כמה חברות טובות.
אחת שמבינה רק בשיטחיות, אחת שמבינה רק בעומק, אחת שעוזרת ואובייקטבית למדי וכו.
מה יקרה ביום שני כשאגיע לבי"ס? תהיה שם מישהי אמיתית לצידי?
(היא מאשימה אותי, עצבנית עליי ומה לא באייסיקיו כרגע. אם היא הייתה יודעת שמה שהיא אומרת כן נוגע לי בלב, אבל אני פשוט לא יכולה לשים את בראש סדר העדיפויות שלי.... אי אפשר לריב איתי כל יום ולצפות שאני רק ארוץ ואתנצל על דברים שאין לי מושג עליהם. ועכשיו כשאת מתלוננת שגם לך בעיות והחברה הכי טובה שלך פה והחברה הכי טובה שלך שם.. לפחותאת יכולה להגיד שיש לך חברה הכי טובה... האם לי יש אחת? מעולם לא היית החברה הכי טובה שלי ואני שלך. ועכשיו אני לא בטוחה בכלל שיש לי חברות, לא ידידות אלא ח.ב.ר.ו.ת. ..
אז שוב אני בוכה. וכרגע כי אני מפחדת לאבד עוד חברה...)
אני מרגישה כמו נדחפת. נדחפת, מגעילה, מסריחה... זונה של ממש.
למה אני כל הזמן מבלה איתם?
אני רודפת אחריי בנים? ממש לא. אז למה אני כל הזמן איתם, למה אני כל כך רוצה להיות בקירבתם ובחברתם? נראה לי שגם הם כבר שמו לב כמה שאני לא שייכת וכמה זמן אני "מבלה" איתם.
כמה פעמים אני מתקשרת ברגעים הכי לא קשורים, מציקה (?) ברגעים הלא מתאימים והכל בשביל מה? צומי? להיות "חברה קבועה במועדון" שלהם?
או אולי זה בגללו? כי אני רוצה אותו?
אולי אני רוצה חברים כמו שלהם.
מישהו צריך לקחת מחבט בייסבול ולחבוט לי בראש. להעיר אותי.
זה הריי לעולם לא יקרה!!
זה לא שאי פעם יהיו לי חברים כאלה או אנשים כאלה לצידי...
זה לא שאי פעם אני אהיה אחת מהם. לעולם. גם אם הוא יאהב אותי בחזרה, ואני בספק שזה יקרה בכלל אי פעם.
אז שמישהו יעיר אותי מהחלום בהקיץ שלי.
אני אוהבת לחלום ולדמיין, לפעמים זה מה שמחזיק אותי חייה בין רגע אחד למשנהו,
אך זה נמאס.
לדמיין כשבכל כל יום התקווה דואכת?
לא.
אני לא מסוגלת יותר.
די!
The Butterfly.
נ.ב
אולי בשבילכם זה סיפור. בשבילי זה החיים. מי שקרא עד לכאן? אחלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Butterfly.