להיכנס לפה היה קל מדי אחרי כל הזמן שעבר,
השם משתמש והסיסמא נחקקו לי למוח כנראה.
-
הלכתי לאיבוד לגמרי, זה עצוב.
עצוב לי שכל הזמן והכוח שהשקעתי בעצמי לא נותן כלום.
אולי אני מגזים (כמו שאני תמיד מגזים) אבל נראה לי שאני הולך למות.
לא בהכרח כי אני רוצה, הגוף שלי לא עומד בעומס והנפש שלי לא עומדת בשום דבר יותר.
הייתי רוצה להצליח לחשוב מחשבות חיוביות במקום שליליות, אבל זה לא עובד לי.
כל הפסיכולוגיה שבעולם ושום דבר לא עובד לי.
אפילו כשאני מודע, כשאני מרגיש שזה משתלט עלי אני לא תמיד מצליח לשנות מחשבה.
מישהו אמר שהחיים הם מתנה, אבל בשבילי הם לא.
הם לא מתנה בשביל מי שלא יכול להרגיש שמחת חיים.
מי שבמקום לחוות רגשות חיוביים, מלא בעצבים ועצב לא מוסברים. (אני מניח שפשוט חסר לי משהו בכימיה של המוח)
האמת היא שאני מקנא.
אני מקנא בכל האנשים שיכולים ללכת, להסתכל על הים ולהרגיש טוב.
כשאני הולך להסתכל על הים במקרה הכי טוב זה לא עושה לי כלום חוץ מ"אה, הנה ים. חבל שמלוכלך פה איזה אנשים בהמות" במקרה הטוב
ו"איזה קל זה לטבוע" במקרה הרע.
וזה לא רק הים, אני מקנא בכל מי שמסוגל להפיק את סוג הרגש הזה ממשהו.
אני מקנא באנשים שמצליחים להשיג קצת נחת, שמצליחים להרגיש לא רק לראות.
אני רואה, אני יודע, אני מבין שיש דברים כאלו.
אני רק לא מצליח להרגיש.
אוי.. אני עייף מכל זה.
אפילו לבקש עזרה אני לא באמת יכול, גם אם אני אבקש ואקבל...
אני בעצמי לא יודע מאיפה להתחיל.
איבדתי את זה ואת עצמי בדרך.
יהיה בסדר, יש לי עוד כמה שנים לנסות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
