כותב לחצילים

לפני הכל אני חייב הסבר על הפוסט הזה:

ביקשו ממני לכתוב פוסט חדש בסופ"ש הזה,

ואפשר לומר שהבקשה כללה איומי סכין(ותאמינו לי,עם ציפורניים כאלה זה מרגיש אותו דבר).

ומאחר והרוצחת לומדת איתי באותה כיתה,אני לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים(ואת זה אמר מישהו שנסע עם אותה רוצחת ב-10 בלילה,יומיים אחרי שנגמר לה המלווה,מת"א הביתה).

סתם,האמת שהיא נוהגת ממש טוב(למרות שהחנייה ברוורס בעזריאלי הייתה ישרה בערך כמו פרבולה מחייכת עם אסימפטוטה אנכית).

השבוע האחרון היה שבוע ארוך ומייגע.

בתור אחד שלא נוהג להכין שיעורי בית,עבודות,מטלות,לחרוש למבחנים וכו' אני חייב לומר שהשבוע הזה היה בהחלט יוצא דופן לגמרי.

מיום ראשון ועד יום רביעי אני למדתי בלי הפסקה למבחן בספרות שהתקיים ביום שישי,ובנוסף לכך הייתי צריך גם לעשות עבודה חסרת פואנטה באזרחות ולספר למורה למתמטיקה ש"הפעם אני התכוונתי להכין שיעורים,ותמיד אומרים לי שהעיקר הכוונה!".

אז כמו שאמרתי,שבוע ארוך ומייגע.

אבל יש פה משהו מוזר קצת לא?

אם המבחן בספרות היה ביום שישי,למה לעזאזל למדתי עד יום רביעי?

ובכן,זה החלק הטוב של השבוע.

יום חמישי היה יום ששווה את כל השבוע הזה ואפילו יותר.

אחרי שבועיים ויום שבהם לא התראינו, סוף סוף נפגשתי עם "המיוחדת",והפעם בשינוי קל אני אקרא לה "המיוחדת שלי".

ואני מניח שהבנתם למה היום הזה היה כ"כ טוב.

אני יכול לדבר איתה במשך שעות. אני יכול לחשוב עליה במשך ימים. ואני יכול פשוט להסתכל עליה בלי לומר מילה לנצח.

היא מצחיקה,היא חמודה,היא חכמה,היא מתוקה,היא מקסימה,היא יפה,ויותר מכל-היא שלי (:

זה מרגיש לי מוזר(במובן הטוב של המילה).

אני מתרגש כמו ילד קטן שקנו לו צעצוע חדש,ומבין עד כמה טוב זה מרגיש.

עד כמה התגעגעתי להרגשה הזו.

בד"כ אני נוהג לשמור לעצמי את מה שאני מרגיש,אבל הפעם זה חזק ממני,ואני לא חושב שאני צריך לחסוך מכם את זה.

אז זה החלק העיקרי ביום חמישי הזה.

היום המשיך כמו שאמרתי בתחילת הפוסט עם נסיעה הביתה עם העיראקית המסוכנת,לאחר שהתברר לי שאמא שלה חייבה אותה שאני אסע איתה,כי לי יש קצת יותר ניסיון ממנה בכביש.

הנסיעה הייתה כיפית,כאשר היא הסיעה את החבר שלה הביתה(לגבעתיים),ולאחר שהוא הוריד חגורה האוטו התעצבן קצת והחליט לצעוק עליו(צפצוף זו הצעקה החדשה),לאחר כמה דקות הוא סימס לה,ומאחר והיא קצת לא יכולה לקרוא הודעות בזמן שהיא נוהגת,היא ביקשה ממני להקריא לה.

אז האסמס(מהחבר שלה) נפתח במילים "תום,מה אתה קורא הודעות שלא שלך?! P: " ומודה,נשפכתי מצחוק XD

היא גם קנתה לי צ'יפס בבלאק,וכמעט רצחה אותי כשאמרתי לה שאני לא מוכן לקחת את זה(רואים? אמרתי שהיא מסוכנת D: ).

כשהגעתי הביתה,הופתעתי לראות את מכבי ביתרון על ריאל,ולשמחתי המשחק נגמר בניצחון צהוב.

סיום מעולה ליום מושלם.

וכעת, שיר שכתבתי השבוע.

לא התבקשתי לכתוב אותו,הוא לא נכתב עליי,ולא רציתי להגיע למצב שאני כותב אותו.

אבל פשוט לא יכולתי להישאר אדיש למצב הזה כ"כ הרבה זמן(ותסלחו לי על חוסר הפירוט,אבל מי שצריך להבין מבין...).

לשמחתי אתמול החל שינוי במצב הזה,ואני מקווה שהשינוי יושלם על הצד הטוב ביותר.

ואתם,שהשיר נכתב עליכם, תדעו-

שניכם חשובים לי מאוד.

אתם שניים מהאנשים הכי יקרים לי.

ואני מקווה שהכל יהיה בסדר ביניכם,גם בלי קשר לשיר.

אני אומנם שמח מאוד כרגע,אבל רק כשהחיוך יחזור אל הפנים של שניכם אני אוכל להיות מאושר באמת. (:

ולשיר:

מבקש סליחה/תום

מבקש סליחה,
אבל היא לא שומעת
בראש יש רק תמונה,
שלפניי נמתחת

מחפש איזו דרך,
מחפש איזה כיוון
לא מבין לאן ללכת,
לא יודע אם לזוז

מבקש סליחה,
אבל היא מתרחקת
בראש יש רק מנגינה,
אך אני עומד מלכת

מחפש איזו דרך,
מחפש איזה כיוון
לא מבין לאן ללכת,
לא יודע אם לזוז

מבקש סליחה,
אבל היא מתעלמת
בלב יש רק הרגשה,
שהיא אינה חוזרת

בדיחות:

אני:"כתוב בתנ"ך שגשם זה סימן שאלוהים שמח. אז אני מאושר שהוא שמח בשבילנו,אבל להבא שיישתדל שיהיה מזג אוויר טוב יותר ^^^ "

המיוחדת שלי: "למה קידום פתחו סניף בעזריאלי? כאילו מה,הם אמרו לעצמם 'קידום-בוא נעשה את זה בקניון!"

~בחיקוי משעשע של החיקוי של איציק כהן בארץ נהדרת~

אני:"אתה הבנת למה?"

עידו:"כי אתה שמן!"

אני:"אתה הבנת למה?"

רם:" לא :ם "

~בכתה אצלנו שיעורי תנ"ך נחמדים,הם אפילו כמעט כיפיים,ונפלה לנו הרצאה על שעתיים תנ"ך~

אני:"נו אבל למה על תנ"ך?!?!"

עידו:" נו למה להיות קקות?! למה לא על אנגלית?!"

G3LB3M4N0S