אמאל'א

הפוסט מלא האור של נוסעת, גורם לי לרצות לדבר על אמא שלי ואחותי ועל האכזבה המסויימת שאני מרגישה במערכת היחסים שלי איתן. זה לא יהיה פוסט מואר במיוחד, ואולי אפילו חשוך, אבל אולי זה יעזור לי להבין את עצמי ואותן יותר טוב.

לפני יומיים דיברתי עם אמא שלי והשיחה, כרגיל, לא היתה מדהימה. אנחנו לא מדברות בצורה ישירה על דברים, הכל מסביב, ברמזים, לא מגיעות לדבר עצמו, הולכות מסביב. זה קצת מתיש אותי כי התרגלתי להגיד דברים כמו שהם בשנים האחרונות, לפחות למי שקרוב אלי. זה מקצר תהליכים ומאפשר קירבה אמיתית, אפילו שזה קשה. בכל מקרה, במהלך השיחה היא אמרה שהיא תגיע אלינו ללידה ולא תכביד. אמרתי לה שאין לנו איך לארח אותה כאן מבחינת סידורי לינה. שזה די מגעיל, כי תמיד אפשר למצוא דרך לארח אם רוצים. זאת לא הסיבה האמיתית לזה שאני לא ממש רוצה אותה כאן אחרי הלידה. היא נעלבה אבל לא אמרה כלום. כי מה פתאום שנדבר גלויות. כמובן שהרגשתי חרא אחרי השיחה, כי איך לא. ניסיתי להבין מאיפה הדחיה האוטומטית שלי באה.

זה לא מקום שנעים לי להיות בו, הבירור הזה עם עצמי לגבי אמא שלי. הייתי מעדיפה לאהוב את אמא שלי ללא תנאי ולרצות בקירבתה תמיד, אבל זה לא המצב לצערי. הייתי רוצה יחסים חמים ופתוחים ביננו שמבוססים על הבנה וקבלה. אבל גם אם זה היה ככה פעם, ואני לא ממש זוכרת מה היה כי יש לי זיכרון של ציפור, זה כבר לא ככה עכשיו. אני חושבת שבעיקר אני השתניתי, אבל כמובן שגם היא השתנתה. הגיל לא חומל על אף אחד והיא סובלת מכאבים כרוניים שיכולים לדכא כל אחד. גם הבדידות מאז שאבא שלי נפטר לא עושה לה טוב. היא לא סבלה אותו כשהוא היה בחיים, (עוד מקום לא נעים עבורי להיות בו) אבל בכל זאת היתה עוד נפש חיה בבית. להיות לבד בין ארבע קירות לא עושה טוב לאף אחד.

אנחנו בארץ שישה חודשים ואמא שלי ואחותי לא ביקרו אותנו עדיין. אנחנו ביקרנו את שתיהן ואחי ביקר אותנו פעם אחת, וגם אחיות ואח של ממיע היו כאן. אבל אמא שלי ואחותי לא. זה לא היה משנה אם הכל היה טוב ביננו. אבל בעיני זה משקף את המצב והיכולת והרצון להיות חלק מהחיים אחד של השני. אמא שלי ואני מדברות כמה פעמים בטלפון כל שבוע, אבל זה לא ממש כיף. שיחות סתמיות כאלו, שיטחיות. כנ"ל לגבי אחותי. כשאנחנו נפגשים אצל אמא שלי, אנחנו אוכלים, וכל אחד קורא עיתון או משחק עם הפלפון, כי משום מה לא נוח ולא נעים לנהל דיאלוג. כשאחי היה כאן היה ממש כיף לדבר איתו. הוא סיפר לנו על עצמו ושאל עלינו, באמת. שיחה שמגרדת אל מתחת לפני השטח. בבית של אמא שלי זה לא קורה. כשאבא שלי היה בחיים אני זוכרת, עם זיכרון הציפור שלי, דיאלוגים אמיתיים, צחוק, כעס, עצבים, עלבונות ושוב צחוק, אבל חיים, קשר אמיתי, חתירה למגע. אני מתגעגעת לזה. כנראה אני ואחי יותר דומים לו ממה שחשבתי. גם הרגישות הגדולה שלנו היא ממנו. הקליטה של האחר, ההבנה שלו, העומק. גם העצבנות, הפחדים, חוסר הבטחון והורידים בפנים, צריך להגיד כדי לאזן. זה לא היה רק טוב, אבל זה אפשר קירבה.

אני מנסה לדבר עם אחותי ועם אמא שלי, אבל תמיד זה נתקע במחסום שלהן. לפעמים זה סתם סירוב, ואם אני לוחצת הסירוב יכול להפוך למתקפה ואז אני נסגרת ומתרחקת. נוסעת כותבת שהיא הבינה ששונות היא לא חוסר אהבה, ושהיא הבינה שלמרות האהבה עדיף לה לעבור מביתה של ביתה לבית שלה. אני מרגישה שחוסר תקשורת גורם לי לנתק ריגשי משתיהן, וחוסר חשק לבוא לבקר. אנחנו מבקרים פעם בשלושה שבועות או חודש. שזה מעט מאוד. נכון שהמרחק גדול (חיפה-רחובות), אבל זה לא המרחק הפיסי שגורם לי חוסר חשק לבוא, זה המרחק הריגשי. ואני לא יודעת איך לשנות אותו.

אז למה לא רציתי אותה כאן אחרי הלידה? כי זה יקח זמן להתארגן על עצמנו מחדש, ואני אצטרך את כל האנרגיה שלי כדי לשמור עלינו במצב טוב, עלי, על התינוק, על הילדים ועל ממיע. אמא שלי לא תעזור לי בזה, נהפוך הוא, היא תוסיף למאמץ הנפשי והריגשי שלי. היא באה אלי אחרי כל לידה. בלידה הראשונה זה היה מצויין וחיוני, היה לי עצוב כשהיא עזבה. בלידה השניה זה היה טוב מאוד, היא ממש עזרה לנו כי אישפזו את ירדן ושגיא בגלל החום שהיה להם. בלידה של זוהר, זה כבר היה קשה. מצאתי את עצמי מסתובבת איתה שבוע אחרי הלידה ברחובות פסדינה כדי שלא יהיה לה משעמם וזה התיש אותי. עכשיו זה לא יהיה יותר קל, זה יהיה יותר קשה וזה מרגיש לי לא נכון. היא יותר מבוגרת ויותר נוקשה ויותר קשה לה לזוז ולעשות דברים ויותר קשה לה להתגמש. לי יהיו עכשיו שלושה ילדים ותינוק ובעל נהדר שיעזור לי בכל, אבל אני לא רוצה להוסיף על עצמנו קושי, ונכון לעכשיו, מאוד לצערי, הנוכחות של אמא שלי היא קושי. גם אין לי שום אינדיקציה של איך זה יהיה כשהיא תבקר כאן, כי היא לא ביקרה כאן עד היום, כאמור. והיינו יכולים להעזר בה בהתחלה כשרק הגענו והשארנו את הילדים בבית לבד. אבל היא לא רצתה לבוא אז.

ואם כבר מדברים על זה, על האכזבה המסתמנת, אני רוצה לדבר על זה. אני מרגישה שגם אמא שלי וגם אחותי מרוכזות כל כך בעצמן ובחיים ובקשיים שלהן שהן לא ממש רואות אותי ומה שעובר עלי. לא ברור לי אם הן מצפות שאני אעזור להן, כי הן די הודפות ניסיונות שלי להבין מה באמת עובר עליהן עכשיו. יכול להיות שמה שאני מצפה מקשר קרוב שונה מאוד ממה שהן יכולות ורוצות לעמוד בו. אולי אני נראית להן תוקפנית עם השאלות הישירות שלי - מאוד יכול להיות, כי הן תוקפות אותי, כנראה מתוך מגננה.

מהם הקשיים שלהן, מהם הקשיים שלי? אני יודעת מהם, ואני לא מתחלפת. זה לא הגיל, או הזיקנה או הבדידות, זה יותר האופי ואורח החיים וההסתגרות מפני דברים גלויים מדי שהשאירו אותן במקום שהן נמצאות בו עכשיו. בעיני המפתח לאושר הוא הקשר הישיר בין ובין הקרובים אלי. לפחות אחד המפתחות. השיחות שלי עם ממיע והילדים הקירבה שלי אליהם, ההיכרות שלי עם החיים שלהם, מה עובר עליהם, איך הם מרגישים, מה מפריע להם מה משמח אותם. אתמול זוהר באה אלי ואמרה לי שהיא ממש נהנתה מביקור החברה שלה. זאת הפעם הראשונה שזוהר אומרת דבר כזה על חברה כאן. זה מילא אותי באושר ושלח אותי להציע לירדן להזמין חברה שלה הביתה. היא הסכימה בשמחה! מה שלא קרה עד עכשיו, ומאוד שימח אותי. עכשיו החברה כאן והיא נראית מאוד חמודה. אולי אחד הדברים הכי טובים שקרו בבית הספר שלהם הוא המפגש הזה עם התושבים החוזרים האחרים, שמדברים אנגלית כמותם ומתגעגעים למקום אחר כמוהם. אמא שלי תמיד גרמה לי להרגיש שהחברות שהבאתי הביתה הן מטרד עבורה. אני מבינה כמה חברים יכולים לשנות את ההרגשה מקצה לקצה, כמה חשוב לטפח קשרים טובים וכמה הרבה אפשר לקבל מהם. ההורים שלי תמיד אמרו לי לא לסמוך על אף אחד, וזאת עיצה לא נכונה. צריך להבין מי עומד מולך, עם החולשות והיתרונות שלו, ולהבין איפה אתה נגמר ואיפה הוא מתחיל. להתרחק רק מרוע, אבל לא בהכרח מקוצר יד או קושי של הצד השני.

כשאני מסתכלת מסביב, הקליטה שלנו היתה בין החלקות שאני רואה. אני לא יודעת למה. אולי כי התכוננו חודשים מראש, אולי כי נערכנו לזה, אולי כי אנחנו יודעים לעבוד טוב ביחד. אולי כי שנינו היינו ביחד מול כל החזיתות, העבודה, הילדים והבית. זה לא תמיד המצב. הרבה פעמים צד אחד מתמודד רק עם העבודה והצד השני רק עם הילדים, או בעיקר. אצלנו הכל ביחד, ולי זה עושה הבדל עצום. למרות שעברו עלי שבועיים קצת מבאסים בעבודה, ולמרות שלא תמיד קל, אני מאוד אוהבת את החיים שלנו כאן. פחדתי שנחזור אחורה לחיים הקודמים שלנו, ומצאתי שהתקדמנו קדימה לחיים חדשים, ושאנחנו לא האנשים שהיינו אז, לפני שבע שנים, ובעיני זה בעיקר לטובה. כתבתי לנוסעת שפעם היתה לי אידאה כזאת, שמי שמוכשר מאוד חייב לעשות הכל כדי להגשים את הכשרון שלו, אבל בתכלס, לגבי עצמי, ממש לא הייתי שם. הלימודים היו בצד החיים ולא ממש הייתי, לא שם ולא כאן. השקעתי כדי להצליח במבחנים, לא באמת כדי ללמוד, ובמחקר אי אפשר לזייף ככה. רואים. שם הכרתי אנשים עם כשרון יוצא דופן, וראיתי את ההקרבה האישית שהם עושים כדי לתרגם את הכישרון הגדול שלהם להצלחה. זה בכלל לא קל ולא פשוט ולא טריוויאלי. הבנתי שאני לא מוכנה לעשות את ההקרבה הטוטלית הזאת, אבל אני כן רוצה לעשות יותר ולהשקיע יותר מעצמי במחקר. מצאתי שם את הדרך הנכונה לי, שלא מרגישה לי כמו הקרבה, אבל כן מלאה מאמץ, מאמץ שנותן ומפרה יותר מאשר לוקח.

השבוע היה לי דיאלוג עם הבוס לשעבר על המאמר שאנחנו כותבים ביחד. פחדתי מהשיחה הזאת, על העיתון אליו נשלח את המאמר. פחדתי מזה שהוא ידחוף למטה ואני אריב איתו על למעלה. זה כמעט מה שקרה, אבל הפעם הצלחתי להבין אותו והצלחתי להסביר את עצמי בלי להפגע ומצאנו פתרון שבעיני פיירי כלפי שנינו, יותר מהפתרון שמצאנו במאמר הקודם בו אילצתי אותו לפרסם במקום שהוא פחות רצה. הפעם הצלחתי להקשיב ולהעביר את עצמי. הפתרון שמצאנו הרבה יותר קשה בשבילי מאשר בפעם הקודמת, כי כאן אני צריכה להתאמץ להכניס את המאמר לעיתון שרציתי ואני לא מכריחה אותו לעשות את העבודה בשבילי. אבל זה יותר הוגן ויותר נכון, כי אנחנו מקיימים את הרצון שלי ופחות את שלו. הוא על המאמר אבל אני שולחת ומתדיינת עם העורך, זה גם ניסיון חשוב בשבילי.

אני צריכה לקחת את זוהר למסיבת יומולדת. הקושי מול אחותי ומול אמא שלי לא יפתר בפוסט, אבל לדבר על זה עזר לי להבין את המצב יותר. שאין בו רוע כלל, אלא רק חוסר יכולת וקושי, ואולי נדרשת יותר קבלה והבנה שלהן מהצד שלי, תוך כדי עמידה שלי במקום בו לי נכון להיות. סוף שבוע נעים ושבת שלום!