אמאל'א

אתמול ישנתי היטב בלילה אחרי שהבנתי שהאקווריום עדיין לא נהיר לי, למרות שיש בו מים מלוחים ומערכת קירור ואלקטרודות שמודדות כל ערך נחוץ. מוזיאון האקווריום הזה, state of the art רק המים בו עדין לא מספיק קרים בשביל הקיפודים ואין לי מושג איך לשלוט בטמפרטורה שלו או בפרמטרים האחרים. בשבוע הבא הוא יבוא שוב ויסביר לנו. המיתוס של סיזיפוס זה האקווריום הזה והקיפודים. בכל פעם שאני חושבת שעשיתי צעד מתבהר לי כמה הרבה נשאר לי לצעוד וכמה מעט אני מבינה. טוב, זה לא המיתוס של סיזיפוס כי לא חוזרים לאותו מקום כל יום מחדש. אבל בכל זאת יש כאן מסע שצריכה להיות לו אלגוריה מיתית ואיטית וחוזרת על עצמה. אני חושבת שאני כבר כאן, אבל למעשה אני עדין לא.

דווקא מצאנו בית נחמד בישוב נחמד והיום נראה אותו שוב. הבעלים שלו ממש נחמד ונדיב וסימפטי. מאוד שונה מהרבה מאוד אנשים אחרים שראינו בדרך הלום. הם זוג מאוד אוהב, בעל ובעלת הבית, וזה מקסים לראות אנשים מאושרים שהיו מאושרים בבית. עושה לי מוזר בבטן לחשוב על קניה של בית שהתגרשו בו או מתו בו או כאבו בו, כאילו הסבל נשאר בקירות. בבית הזה נשארה הרבה אהבה ושמחה בקירות, זה ברור לי מלדבר איתם. חמש ילדות הם גידלו שם, וברור לי שבהמון אהבה.

ברור. אני חוששת מהתשובה השלילית לגרנט האחרון שהגשתי השנה. מקווה שלא לקבל את המייל שיהפוך את החשש לוודאות. איך שכתבתי את השורה הזאת בדקתי את המייל. עדיין לא הגיע. חושבת כל הזמן על הצעד הבא, מה כדאי לנו לחקור, לאיפה כדאי לנו ללכת, כשנוכל לזוז.

אני גדלה והולכת, אבל במזגן החיים נראים שפויים. סוף ספטמבר הולך ומתקרב. כל השנה הזאת מלאה שינויים. אתמול הילדים חגגו בבית אחרי יום לא פשוט בקייטנה. הם דיברו עם החבר הטוב של שגיא בסקייפ וזה מילא אותם אנרגיה לדבר עם ילד שאוהב אותם בשפה שהם שולטים בה. לפעמים צריך חבר טוב כדי לזכור שאנחנו דווקא בסדר, ושיכולים להבין ולקבל אותנו כמו שאנחנו ואפילו לאהוב ולדבר באותה שפה. הלוואי והסביבה שלהם בבית הספר היתה נעימה כמו הסביבה בבית הספר שאני נמצאת בו. אולי במקום החדש. 

אני יודעת מה אני רוצה לעשות, אבל שום דבר לא לינארי. צעד קדימה, שני צעדים הצידה, סיבוב וכבר לא ברור לי איפה אני נמצאת ולאן אני הולכת. רק שיהיה באהבה ובהצלחה, לאן שלא אגיע, ואני מקווה שיהיו שם קיפודים.