אמאל'א

לא פשוט לאהוב באופן כללי, ועוד יותר לא פשוט כשמי שאוהבים עצוב. אני חרדתי מפני החזרה לארץ והייתי באבל כמה חודשים, אבל עכשיו אני מרגישה יותר טוב. הילדים חששו מהמעבר ועוד לא ממש נקלטו כאן. אבל כשאנחנו איתם ומחזקים אותם ועושים איתם דברים הם מתעודדים ונראים שמחים. ממיע ממש חיכה למעבר הזה ואני חושבת שההתנגשות עם המציאות הישראלית היכתה בו חזק יותר מאשר בי. עצוב לי לראות אותו נאבק. הוא כל כך משתדל להתמודד עם מה שעומד מולו. הוא חיפש לנו בית והשקיע בזה הרבה מאוד זמן ואנרגיה, אני מקווה מאוד שהבית שמצאנו יסתדר כי זה פשוט לא הוגן שלא אחרי כל המאמצים שלו. אתמול הוא סידר את כל הדברים שנשארו בארגזים. ההתמודדות שלו במעבדה בה הוא נמצא לא פשוטה בכלל. מאחת המעבדות המובילות בעולם בתחום עם שותפים מבריקים לעשיה, הוא נחת כאן במעבדה יחסית בינונית כשאנשים מסתכלים עליו כעל חיה מוזרה כשהוא רוצה לעשות מדע מתקדם אמיתי. והוא לא מפסיק לנסות ולהתאמץ ולגרום לדברים להיות יותר טובים עבורנו ועבורו.

אנחנו יותר טובים ביחד כאן, זה ברור לי. אולי כי בכל זאת, למרות הכל, הגענו הביתה. אולי כי למרות הקשיים של המעבר למרות הפחדים של העצמאות המחקרית והקמת המעבדה, יותר טוב לי כאן מאשר שם. זה לא שאני לא מתגעגעת לפעמים. אלו היו שבע שנים טובות מאוד. אבל אני שמחה להיות כאן. למרות שאני נכנסת לחודש שמיני, למרות שעדיין אין לי קיפודים ואני לחוצה מהצעות המחקר שאני צריכה לכתוב בחודשים הקרובים, למרות שאין לי עדיין סטודנטים ולמרות החשש לקראת הקניה והמכירה והמעבר לבית החדש, אני פוחדת פחות.
זה היה נורא קשה לחיות במעבדה בה הרגשתי שהבוס לא יכול לחכות עד שאעזוב, בה הרגשתי כמעט מנודה, בה הרגשתי שהמדע והגורל שלי לא באמת בידיים שלי. למרות שאני יודעת שמאוד אהבו אותי שם ואני אהבתי את האנשים מאוד, זה איכשהו לא סותר, כולנו היינו נתונים לחסדיו וחששנו ממנו.

אז אני השתחררתי ולמרות שקשה לי למצוא את הכיוון והדרך שלי, למרות שקשה לי עם הגרנטים, קשה לי לכתוב מאמרים לבד ואני מאוד שמחה שהוא כותב איתי את המאמר האחרון שלנו, אני מרגישה חופשיה סוף סוף. חופשיה להצליח ולהכשל. וזה משפיע עלי לטובה. אבל הקיץ הזה הוא לא ממש קיץ מדהים לילדים שלי. הקייטנה לא היתה מוצלחת בגלל המדריכים הצעקניים והילדים הבוטים. עכשיו הם בבית וקצת הולכים לאיבוד, אבל אתמול ישבתי איתם על לוח הזמנים היומי שלהם ועודדתי אותם לשחק ולעשות דברים ביחד ולהגיע להסכמות, והיום הם התחילו את היום אחרת לגמרי. אולי כל מה שאני צריכה לעשות זה להזכיר להם את עצמם, מי הם ולמה הם מסוגלים.

אולי זה מה שנכון גם לגבי ממיע. המון קוצים נשרו ביננו ויש בנו יותר בטחון ואמון אחד בשני, אבל עדיין יש דרך לעבור ביחד כדי לבטוח יותר ולתמוך יותר. אני כבר רואה את מה שיכול להיות הלאה ביננו. אני יודעת כמה צרה ולוחצת הייתי, כמה מעט תמיכה הוא קיבל בעבר, ומצטערת על זה מאוד. אני שמחה בדרך אותה עברתי כדי להשתחרר מהחשדנות והפחד ולתת לו מקום ותמיכה אמיתיים, אבל יודעת שתמיד יש מקום לשיפור. אני רואה אותם ורוצה לתת להם המון, אבל לא תמיד מצליחה כי גם לי אני צריכה לתת ואני כל כך נרגשת ומרוכזת בבניה של המעבדה שלי ותוכנית המחקר. אני מקווה שאני נוהגת נכון ושאני מצליחה לעזור להם בקליטה הלא פשוטה שלהם כאן. מקווה לטוב בשבילם ובשבילי.