אמאל'א

כמה דברים שרציתי להגיד, וראו זה פלא, אפילו יום האהבה היום, אז זה מתאים.

על רגעים שנוגעים- בבלוג של עדי בעולם היא הביאה שני סירטי הצעת נישואין, והיה דיון בתגובות לגבי - למה אנחנו בוכות מהתרגשות כשאנחנו רואות את הסרטים האלו למרות שאנחנו נשואות עם ילדים ויודעות שהרגעים האלו מאוד שונים משגרת החיים של זוג נשוי וכו'.... ואנחנו אמורות להיות ציניות בקשר לאהבה ולהבעתה. אז אני חושבת שדווקא מתוך זוגיות יומיומית יש הבנה של כמה חשובה האהבה בתוך הקשר לאיכות החיים. אומנם אני לא זוכרת מתי ממיע הושיב אותי בחלק האחורי של מכונית נוסעת והעלה מולי מופע מדהים של חברים שמביעים את אהבתו אלי, אה, כנראה שזה לא קרה אף פעם. אבל משהו בטירוף הזה, של לאהוב מישהו מספיק כדי לעשות משהו משוגע שכזה, שהולך לגמרי נגד מה שאתה רגיל לעשות או מרגיש בתוכו נוח - מוכר לי לגמרי מהחיים שלנו והסרט נוגע לי בלב בדיוק במקום הזה. של חוסר ההגיון שיש באהבה יומיומית, של מחוות קטנות של אהבה שמראות שזה שמולך רואה אותך ומכיר אותך. כמו התיק שאפשר להכניס אליו מחשב נייד שהוא קנה לי ליומולדת, כמו יוגורט הצציקי שהוא קנה לי היום למרות שהוא בחיים לא יתקרב לתערובת כזאת, כי הוא חשב שאולי אוהב את זה (וצדק). הרבה מאוד זמן לא קיבלתי מממיע זר פרחים, ואיך שהוא הפרחים ממש לא חסרים לי. זה המתנות הקטנות האלו שאומרות לי שהוא רואה אותי, מכיר אותי, וחושב עלי כשהוא הולך לסופר או למכלול. העזרה שלו בדברים שמפחידים אותי - כמו בתכנון המעבדה וללכת לאתר כל יום ולמדוד ולבדוק שהם שמים לב למה שכתוב בתוכנית, ולברר לי על בלון האויר שאני צריכה כי אני לא ממש מבינה בלחץ ולהיות מעורב בכל מה שמדאיג אותי. זה זה שהוא שם בשבילי ואני מסוגלת לראות את זה ולהעריך את זה ולהיות שם בשבילו. להיות שם בשבילו גם כשזה לא נוח או רגיל לי. לעצור את הביקורת המיידית שלי ולנסות לראות איפה אני יכולה לכוון אותו ולחזק אותו כשקשה לו. זה להשתנות כדי שגם לו יהיה טוב בבית שלנו. אולי זה העניין. זה האומץ הזה לראות את מי שאיתך כמו שהוא ולהאמין בו גם כשקשה ולבטא את עצמנו גם כשלא פשוט להגיד מה שאנחנו רוצים להגיד. וללמוד כל הזמן לתקשר יותר נכון ויותר בריא. האומץ והתעוזה והביטוי העצמי בתוך הקשר, אפילו כשהרבה יותר בטוח לעשות את הדברים הנדושים והרגילים ופשוט לחיות כתשקיף של הסרטים שאנחנו רואים ולא מבפנים. זה מה שמרגש בסרטי הצעות הנישואין האלו, וזה מה שמרגש בחיים האמיתיים.

על סקס אחרי שנים - בזמן האחרון נקרא לי שהקונסנזוס הוא שהסקס נעשה נדוש רגיל וחובה יותר מחשק אחרי שנים וילדים. אנשים לא מהססים להעיד על עצמם בעיתון שיחסי המין שלהם משעממים או לא קיימים (רענן שקד בשבעה ימים של היום). דנה ספקטור כותבת על הגבר הנשוי שכועס על אישתו הנרדמת ורוצה למצוא מקום לבטא את המיניות שלו אז הוא הולך אחרי חצות לפייסבוק ומתחיל עם רווקות. או על זה שיוצא בהצהרות נרגשות על אהבתו הניצחית לאישתו בפייסבוק, ואז באותו פייסבוק מתחיל עם בחורות אחרות. אני לא אוהבת הצהרות פומביות נרגשות. אני לא אוהבת מחוות גרנדיוזיות מועתקות מסרט או ספר או פרסומת לחברת בגדים. כשזה לא בא מבפנים זה יכול לצאת לכל מקום. אז מה כן? חיבור אמיתי לזה שאיתך. מעשה שהיה כך היה. החשק המיני שלי לקח חופשה אחרי שזוהר נולדה. פשוט לא בא לי כמה שנים. אני לא יודעת בדיוק למה, אני חושבת שאיכשהו הלחץ שם היה כבד מדי. ההסתכלות שלי שלילית מדי ופחדתי כל הזמן. סוזן שהלכתי אליה אחרי שהרגשתי שאני לא מתמודדת עם המוות של אבא שלי, התחילה אצלי תהליך של לראות אותנו באור אחר. של לתת מרחב ומקום לדברים שונים ממה שהייתי רגילה אליהם, של רוחב פס אחר לחיים. הלכתי אליה כדי לדבר עם האבל, הלכתי אליה כדי לדבר על חיפוש העבודה והחששות שלי, הלכתי אליה כדי להתמודד עם החיים בקלטק וכל פעם מחדש מצאתי את עצמי מדברת כמעט רק עלי ועל ממיע. היא עזרה לי להשתחרר ממה שלמדתי לצפות מבן זוג, מהדברים שקומדיות רומנטיות לימדו אותי להאמין בהן, ממה שאמא ואבא שלי אמרו לי על ביטחון ועל הדרך הנכונה ומה צריך להיות, היא עזרה לי להשתחרר מכל הפילטרים האלו ולהסתכל עליו ועלי כמו שאנחנו ולהעריך את מה שאני רואה. באופן מפתיע, כשלמדתי לחזק את ממיע ולתמוך בו במקום לרדת עליו כשהוא מתקשה, החיים המקצועיים שלו והחיים שלנו השתפרו פלאים. השנה האחרונה בקלטק היתה השנה הכי טובה שלו מקצועית והוא הגיע למיצוי היכולות והכשרון שלו. הדימיון שלו מצד אחד והיכולת הטכנית, תשומת הלב לפרטים והעומק בה הוא מבין את המערכת אותה הוא מקים, כל אלו באו לידי ביטוי וגרמו לבוס הכי מפחיד שאני מכירה (יותר מפחיד משלי, בחי) להעריך אותו מאוד ולהצטער מאוד כשהוא עזב (וגם למאמר בCELL ככותב שני. :-)) אם הוא היה נשאר שם היו לו עוד הרבה כאלו. כשהבוס שלו בא לתת הרצאה מרכזית בכנס בתל אביב, הוא חיבק את ממיע והביע אליו המון הערכה בהרצאה. חבל שלא הלכתי לסוזן לפני כן. :-) ואיך הגעתי לחיים המקצועיים כשהתחלתי לדבר על סקס? כי אנחנו אנשים שלמים, והסקס שלנו הוא המשך הקשר והחיבור הזוגי. כשיש קשר חזק וקרוב, יש גם משיכה. כן, קראתי בעיתון שכשחברים טובים מדי המעבר לסקס פראי לא טבעי. אני חושבת שלהיפך וחוץ מזה שזוגיות היא מעבר לחברות טובה, היא חיבור נורא חזק בין שני אנשים שעובר במרכז האישיות שלהם. אני חושבת שהיא חיבור כל כך חזק וקרוב  ועושה אותנו כל כך רגישים ונשענים שזה מפחיד הרבה אנשים וגורם להם להבהל ולהתרחק. יותר קל לריב מלהודות בפגיעות. יותר קל להאטם מאשר להפתח ולשמוע באמת את הכאב של הצד השני. שוב אומץ ותעוזה בתוך הקשר, אומץ להקשיב ולתמוך וללכת על דברים חסרי סיכוי ולהפוך אותם לאפשריים. ואל דאגה, הדחף המיני שלי חזר כבר בתקופה האחרונה שם, ועושה קמבק חסר תקדים מאז ההריון. לפעמים אני חוששת שאני מתישה אותו, אבל הוא עומד בזה בכבוד ומשתף פעולה מצויין. זה הרבה יותר טוב ככה, אפילו כשכואב לי הגב.

לא הכל וורוד. אנחנו עדיין רבים, אבל פחות כואב ויותר בונה ואנחנו אפילו לומדים מהריבים. מי היה מאמין.

אז לא שאנחנו חוגגים את זה באופן מיוחד, אבל יום אהבה שמח!