אמאל'א

סגולים וקוצניים הם נחתו ביום ראשון בשדה התעופה של חיפה. הם אוהבים מאוד את האקווריום החדש שלהם ואפילו הצלחנו לעשות תרבית עוברים ראשונה. מאוד מרגש כל זה. אלו לא הקיפודים הקליפורנים המיוחסים, רק קיפודי ים תיכון מתורבתים. אבל הם כבר גורמים לנו לנחת ומלמדים אותנו על מה אנחנו צריכות לתת את הדעת. למשל, באיזה מים מגדלים את העוברים. מה שטוב לבוגרים לא מספיק טוב לעוברים מסתבר, והם נעצרו והפסיקו להתפתח באיזה שהוא שלב. אנחנו גם עצרנו לחשוב והגענו למסקנה שאלו המים שצריך לטפל בהם. מה שחשוב הוא שאנחנו מתקדמות וכנראה הכל יהיה מוכן לפני הלידה, ומנהלת המעבדה המקסימה שלי תוכל להמשיך את המחקר גם כשאני לא כאן.

בנוסף, בשעה טובה השותפה האמריקאית הגישה את הקדם הצעה ואני אעביר את העותק מחר. אני מאוד מחבבת את מה שיצא ולמדתי הרבה מהעבודה איתה. איזה כיף זה לעבוד עם אדם חכם ומנוסה בלי מניירות ומרעין בישין אחרים.

אנחנו קרובים לחתימת חוזה על הבית שאנחנו קונים ומתקדמים בהתייעציות לגבי משכנתא. זה לא מה שזה נראה משכנתא, ולא כל פקיד בבנק חושב ממש על מה שהוא מציע. צריך לאתר את הטובים ולהעזר בהם. זה דווקא מעניין מתמטית, הבעיה של בניית משכנתא שבה ההחזר החודשי לא גדול מדי, והיא לא כולה ל-25 שנים, ומנצלת את הריביות הכי טובות עד כמה שאפשר. יש קפיצת ריביות לחלק מהמסלולים כשעוברים מ-10 שנים ליותר למשל. פעם לא רציתי לחשוב על הדברים האלו אבל עכשיו כשאני צריכה אני מוצאת את זה מעניין, במיוחד כשיש מישהי שמסבירה את הכל בצורה הכי בהירה שיש.

ירדן פורחת ברעות. נראה לי שסוף סוף היא מנצלת את התאים האפורים במוח הענק שלה. טוב לה. מעניין לה. מאתגר לה. 8 שעות אומנות כל שבוע בנוסף למערכת הרגילה והילדה מבסוטית. כיף לראות אותה ככה. זוהר גם שמחה וטובת לב. החוגים שהוספנו להם מאוד משמחים אותם. חשיבה מתמטית ואומנות לשגיא והתעמלות ואומנות לזוהר. לשגיא עדיין קשה לתקשר בעיברית ואני חושבת שכשיעבור את המחסום הזה יהיה לו יותר טוב. כולם בסך הכל נראים שמחים ומרוצים.

אני ענקית. אין לי כח לגודל שלי. אבל לא נראה לי שזה בידים שלי כרגע, אז אני ממשיכה לתפקד. עליתי ב-12 ק"ג עד עכשיו וזה כבד לי. התאריך לפי הרופאים הוא ה-21 לחודש. מתאים לי כי אספיק לגמור עוד כמה דברים עד אז ואצא לחופשת לידה בראש שקט, רק עם שני גרנטים על הראש. :-)

כמה דברים שרצו לי בראש אחרי שראיתי את הגמר של השרדות VIP: המתמודדת החביבה עלי היתה נטלי. היא יפה, ,רגישה, אינטיליגנטית ואמיצה. היא הרשימה אותי באומץ ובגילוי הלב שלה, לדבר בדיוק מול כולם על הפגיעה שנפגעה משלושת מלכי השלולית. ענת לא זכתה כי למרות שהיא היתה השורדת עם היכולות הכי גבוהות וניצחה בכל מבחן אפשרי, היא פגעה באנשים לכל אורך הדרך, ונענשה גם על האופי העוד יותר מגעיל של בני הברית שלה. הכאב של המתמודדים היה אמיתי, והפגיעה שנפגעו נשארה איתם חודשים אחרי שחזרו מהאי. זה היה מדהים לראות את זה. כשמישהו גורם לך להרגיש חרא ופחות טוב ממנו אתה לא יכול לשכוח את זה. בגלל זה איתי לקח הביתה את המליון.

כמה דברים שרצו לי בראש אחרי שקראתי את דנה ספקטור ביום שישי: היא כותבת על האכזבה שלה מחוסר ההתרגשות שלה ביום הראשון של הבת שלה בכיתה א'. לכל אורך הרשימה שלה היא מאשימה את הדור הצעיר בחוסר התרגשות. בזה שהם לא משתפים את ההורים שלהם במה שקורה להם. אני קוראת וחושבת לעצמי - איזה עול עצום יש על ילדה קטנה שמצפים ממנה לספק את נתח הרגש להורים שלה, כל יום. כאילו ההתרגשות ההורית זה כל הסיפור. מי שחשוב בעיני אלו הילדים, ואם מגיעים אליהם ושם לידם, והם מרגישים שיש מבוגר אחראי שרוצה בטובתם ולא עסוק בהתרגשותו או בהרגעתו הוא. ילדים מרגישים מאוד את ההבדל בין שאלות שמנסות להבין אותם ולהיות איתם, כשהם במרכז, לבין דרישה של ההורים לספק סחורה ריגשית מסויימת כדי שההורה יתרגש\ירגע\יהיה מרוצה. לשאלות מהסוג הראשון הם עונים בסופו של דבר. צריך ללמוד לנהל איתם דיאלוג. צריך לדעת איך להקשיב להם, מה לשאול ואיך להגיב, כדי שהם ירגישו בטוחים ולא נסחטים. הם כואבים הרי, בדיוק כמו שאנחנו כאבנו בגילם ולא היה לנו עם מי לחלוק. אתמול זוהר סיפרה לי איך בחוג אומנות כולם עשו רימונים מגבס חוץ ממנה, שהמורה דרשה ממנה להשלים את הציור קודם. ואז נשאר לה רק מעט גבס ורימון קטן. היא היתה ממש עצובה מזה. שלחתי למורה סמס עדין על זה. היא סיפרה לי על משחק שחמט בו הילד השני פגע בה. שגיא סיפר לי שהמורה שלו לחשבון דרשה ממנו למחוק תשובות שהוא כתב בדפים שהם עוד לא הגיעו אליהם עם הכיתה. היא אמרה לו שהיא רוצה שהוא יהיה עם הכיתה, לא לפני ולא אחרי. אני רוצה לדבר איתה על זה, שוב, בעדינות. אני מאוד שמחה שהוא הולך לחוג חשיבה מתמטית, שם לפחות הוא יוכל להתקדם. ירדן סיפרה על ילדים נחמדים מהכיתה שלה, על השותפה שלה למדעים שגם היא עולה חדשה אבל מרוסיה, ששתיהן מדי פעם לא ידעו איך אומרים מושגים בעיברית ושאלו את המורה. על ילדות שאמרו ששיעורי האומנות משעממים והן רוצות כבר לצייר ולרשום, והיא לא אהבה את זה, כי היא חושבת שהיסודות התיאורטיים לא פחות חשובים.

הם משתפים כל הזמן, אם רק נותנים להם מקום אמיתי. אם לא מכניסים להם לפה את התשובות, אם מקשיבים להם והם מתחזקים מההקשבה הזאת, ולא מרגישים נשפטים או להיפך, מסכנים. הרעיון בעיני הוא לתת להם ולחזק אותם, ולא לקחת מהם מזון ריגשי או אישורים וחיזוקים לנו. ילדות ונעורים הם לא תקופה פשוטה, כמו כל תקופה אחרת בחיים יש בתקופות האלו את המורכבות והאתגרים שלהם. לעבור אותן לבד או עם הורים שאפשר לדבר איתם עושה הבדל גדול, אני מקווה. זה כזה כיף להרגיש שאנחנו יודעים מה קורה בכיתה, איפה הם נמצאים מה דורשים ומה לא דורשים מהם ויכולים לתת להם יד כשהם צריכים. זה המון בשבילי, וזה לא היה כך בשנה שעברה, כי הם לא היו עם הכיתה, הם היו באולפן.

טפו טפו טפו, חמסה חמסה. רק שהלידה תעבור בשלום ואני לא אבקש יותר דבר. לפחות לכמה רגעים. ;-)