אמאל'א

כמה טוב שיש בלוג ואפשר לקרוא מה הרגשתי בקיץ שעבר ולראות איזו דרך ארוכה עברתי.

ביולי שנה שעברה התחלתי לעבוד בחשש גדול על אוקינוגרפיה פיסיקאלית ודיברתי על הרצון שלי לעשות משהו אמיתי:

"אני רוצה להיות במקום שבו הרעיונות שלי לא נשארים ברמת הרעיון והספקולציה וקורמים גידי דאטה תומכת או מפריכה, שמקדמת אותי לתובנות הבאות. זה לא כמו לראות את האור בקצה המנהרה, זה למצוא את הדרך הנכונה בתוך מבוך חשוך ולא להתייאש בדרך. לא אוהבת חושך, לא אוהבת דברים שדורשים הרבה זמן ותקופות ארוכות של חוסר בטחון, אבל נקודת האור היא שאני לא באמת לבד. אני אולי מובילה ועלי האחריות, אבל יש לי אורות קטנים באנשים שעובדים איתי ואור גדול בבית. ועם האור הזה אני מאמינה שאגיע, זה צריך להספיק."

זה בדיוק מה שקרה בשנה שחלפה, בעזרת האורות הגדולים שלוו אותי. עכשיו אחת האורות האלו עוזבת את המעבדה והלב שלי נשבר. אני עצובה ואני כועסת ואני מפחדת להשאר בחושך בלעדיה. כל הרגשות האלו ומילים לא נכונות שהיא אמרה, גרמו לי להתרחק ממנה השבוע אבל אתמול ישבתי וסיפרתי על זה לירדן ופתאום הבנתי מה אני מרגישה וכתבתי לה. 

לשתינו הפרידה הזאת קשה, אני חושבת. זאת היתה שנה נפלאה והיא תרמה המון למעבדה, אבל אני חושבת שאין לה ברירה אלא לנסות את התפקיד שהוצע לו, בתוכו היא יכולה לצמוח ולגדול בצורה עצמאית. 

אנחנו כל הזמן בוחרים מה לעשות ומי להיות. כל הזמן מספרים את סיפור חיינו לעצמנו ולמי שלידנו. לא תמיד אנחנו יודעים מה קורה בסיפור באמת, לפעמים אפילו הרגשות שלנו נסתרים מעינינו. יותר קל לי לכעוס מאשר להפגע, מאז ומעולם, אבל לכאב ולעצב יש תפקיד חשוב ואני לומדת להתיידד איתם ולפחד מהם פחות. נשבר לי הלב כשהשותפה שלי למסע בוחרת לעזוב אותי ולהמשיך בדרך אחרת למרות שעשיתי הכל כדי שתשאר. היא לא עזבה בגללי, היא עזבה למרות השותפות המופלאה שלנו. היא עובדת האוניברסיטה וזו לא עשתה מספיק כדי להחזיק אותה אצלנו, לא הגיבה מספיק מהר להצעה מבחוץ, והחברה האמיצה שלי היתה חייבת לעצמה לנסות משהו אחר. אני כועסת ומאוכזבת גם על האוניברסיטה, וגם עליה, ועצובה מאוד מאוד. כבר מרגישה את החור שנפער במקום בו היתה ועדיין יושבת, אבל רק לעוד חודשיים.

 אנחנו כל הזמן בוחרים מה לעשות ומי להיות. כל מה שעשיתי לא עזר ובסופו של דבר התוצאה היתה מאוד שונה ממה שרציתי שהיא תהיה. עכשיו נשאר לי לבחור מי להיות מול התוצאה הזאת. אני מנסה לנתב את הצער והכעס האלו לחיזוק הגדרת התפקיד שהיא עזבה כדי שכשנמצא מועמד חדש לתפקיד נוכל להציע לו משהו יותר הולם אנשים עם כישורים גבוהים. אני מנסה להשיג תקן לאיש המדהים שעבד איתה והיה חלק מהותי מהצוות המקצועי שהיה הרוח הגבית שלנו השנה. אני מנסה להבין מה אני מרגישה ולפלטר את הכעס על הבחירה שלה והעצב על העזיבה שלה, ולזכור כמה טוב היה שבכלל היתה איתנו השנה, ואיזו שנה נפלאה זאת היתה איתה. 

אמרתי לה שבשבוע הבא נשב שבעה ביחד ונספר בדיחות שבעה ולוויה עד שנרגיש יותר טוב. כי הזמן מביא שינויים ואין לנו מה לעשות מול העובדה הזאת, מלבד לנסות להתיידד עם העצב ולא לברוח ממנו אל הכעס, בכעס להשתמש כדי להזיז דברים תקועים שקשה לשנות בלעדיו, לאחוז ברגעי השמחה ולחבק אותם ולהנות מהם, ולא לפחד כלל, או קצת, אבל לא לתת לזה לשלוט בנו.

שבוע טוב שיהיה.