אמאל'א

ביום רביעי בלילה קיבלתי במייל הודעה על הקבלה של המאמר הראשון של המעבדה לפרסום (בעיתון טוב!).

ביום חמישי הגשנו את המאמר השני (לעיתון עוד יותר טוב).

ביום שישי שלחו לנו הודעת דחיה מחוסר ענין לציבור רחב של קוראים.

ביום שבת קיבלתי את ההודעה ומיד כתבתי להם שהם טועים, והסברתי למה.

רק אחרי ששלחתי ודיברתי עם שותפתי לכתיבה, שמתי לב שאת הלמה הזה, - הסיבה לזה שהמאמר מעניין, לא כתבתי לא באבסטרקט ולא במכתב לעורך... הוא מופיע בפיסקה האחרונה של הדיון. שומרי השער של העיתון לא מגיעים לשם, הם עוצרים באבסטרקט ובמכתב לעורך, ואם שם אין סיגניפיקנטיות המאמר לא נשלח לשיפוט. 

מרתק לגלות כמה טעויות שונות אפשר לעשות!

באותו יום רביעי של המאמר הראשון, חזרנו הביתה בשמונה בערב, עם עוגה ונרות וחגגנו לקטנה יומולדת משפחתי עם קרב בלוני מים והרבה שמחה.

באותו יום חמישי של שליחת המאמר השני, חזרנו הביתה בזמן והלכתי עם הילדים לבריכה. הקטנה והגדול פגשו חברים ואני שחקתי עם הקטנצ'יק. היה כיף.

באותו יום שישי של הדחיה, בבוקר עשיתי את הקניות ממש מהר כדי להספיק לחזור בזמן ולאסוף את הילדים לסרט "הקול בראש". הלכנו עם חבר של הגדולה, אמא שלו ואחיו. פינקתי אותם בפופקורן ונאצ'וס כי הם היו מדהימים השבוע. אני והקטנה בכינו ביחד בקטעים המרגשים. אחרי הסרט הזמנו את החברים הביתה. הם עוברים תקופה קשה ורציתי להוציא אותם לכמה שעות מחוץ לחיים שלהם.

בבוקר של אותו יום שבת בו קיבלתי את הודעת הדחיה ראינו את "לשבור את הקרח" בטלוויזיה.

אחר הצהרים התארגנו ויצאנו ליום ההולדת הכיתתי של הקטנה. זה היה בסיגנון המירוץ למיליון ועשינו אותו עם הורים של ילדה אחרת. הגדול היה אחראי על אחת התחנות שהיתה הכי כיפית לילדים. ילדים מבינים ילדים יותר ממבוגרים אני חושבת. הוא היה מזועזע מהתחנות שאנחנו תכננו ואמר שהן ממש לא כיפיות וזה כמו לחזור לבית הספר. הוא נתן להם מפה עם ארבעה רמזים לא קלים למקומות בהם מצאו פתקים שהתחברו לשם של הגדולה, וכשהביאו את ארבעת הפתקים כל אחד קיבל ממתק. המשחק הזה עשה להם טוב. הם היו הרבה יותר שמחים ורעבים אחריו. אירגנו עוד חידון ספונטני בו חילקנו את שאר הממתקים. ממיע ביקש מהם להגיד שמות של שני כוכבים (הגדול אמר לו להגיד שניים, כי אחד זה קל מדי). הם אמרו את כל כוכבי הלכת, וממיע אמר להם - כוכב אמיתי, לא כוכב לכת. הם אמרו "כוכב הצפון" ולא ידעו אף כוכב אחר, עד שממיע שאל אותם "מאיפה מגיע האור אלינו?" ואז כולם נזכרו בשמש. :-)  גם אני. יום ההולדת הכיתתי הראשון מאז שחזרנו לארץ שממש נהניתי ממנו. הוא דרש ממש מעט, רק חשיבה והתארגנות נכונה, וקצת אילתור. כשמכוונים ילדים ונותנים להם מסגרת הם מתנהגים אחרת.

בתוך כל זה, הקטנצ'יק היה עם חום גבוה ואף סימפטום אחר. היום הוא התעורר עם פריחה ובלי חום והבנתי שהוא חלה באדמדמת. 

בסרט "הקול בראש" כשהילדה מתבגרת הזכרונות שלה הופכים מחד ריגשיים (שמחים או עצובים או כועסים וכו') למעורבים (שמחים ועצובים וכו'). החיים שלי הם תערובת של כל הרגשות האלו עם העבודה והמשפחה במקביל. לא הצלחתי להרדם בלילה מרוב שמחה על הקבלה של המאמר הראשון. הכאב שהרגשתי כשקיבלתי את ההודעה על הדחיה המידיית של המאמר השני, נשכח ביום ההולדת הכיפי, ואז נזכר מחדש אחריו. גי'מס קמבל הציע לאנשים ללכת אחרי מה שגורם להם לאושר. הוא אמר שאנשים חושבים שהם מחפשים משמעות לחיים שלהם כשבעצם הם רוצים להרגיש חיים. אני חושבת שלדברים שגורמים לנו לאושר יש פוטנציאל לגרום לנו לכאב וצער, מעצם זה שאכפת לנו כל כך מהם. אבל כדי להרגיש חיים צריך שיהיה אכפת לנו וצריך שנהיה מוכנים להרגיש גם אושר וגם עצב גדולים.

שבוע טוב שיהיה.