אמאל'א

מאמר ראשון יצא + הירהורים על מדע ורשתות חברתיות

המאמר הראשון מהמעבדה שלי התפרסם. שמחה גדולה. משהו קרה במדע מאז הפעם האחרונה שפירסמתי מאמר. מאמרים עכשיו הם סוג של פוסטים, והמטריקות שלהם מתפרסמות צמוד למאמר. כמה כניסות, כמה הורדות של PDF, כמה קישורים לפייסבוק וכמה איזכורים בטוויטר (!). יש תוכנה שאפשר להוריד בשם ALLOMETRIC שמדרג מאמר לפי פופולריות וזו נמדדת בכמה טוויטרים וכמה התייחסות חברתית המאמר קיבל. פעם המדד היה ציטוטים במאמרים אחרים, עכשיו המדד הוא כמה דיברו על זה בפייסבוק וכמה לייקס הוא קיבל. מאחר והפעם האחרונה שפירסמתי היתה ב2013 וזה היה בעיתון פחות נחשב מהנוכחי, אני מנחשת שהשינוי הזה קרה לפני יותר משנתיים. החוקים השתנו. מצד אחד זה חמוד, מצד שני זה קצת מדאיג. כדי שאנשים יכנסו למאמר השם צריך להיות קליט: קצר, ברור ומבטיח. כדי שאנשים יורידו PDF האבסטרקט צריך להיות פשוט, עם מסר ברור וחד משמעי. בקיצור, כדי שמישהו יקרא את המאמר הוא צריך להיות חתיך. לא תמיד מאמרים הם פשוטים ועם מסר חד משמעי, אבל אפשר להפוך אותם לכאלו, במחיר של החלקת פינות וטישטוש סתירות פנימיות.  דרך אחרת להפוך מאמרים לחתיכים הוא לבחור שאלה מרכזית וחשובה, למצוא דרך טובה לענות עליה, לקשר את התשובה לדיון שהיה בעבר ולכתוב נקי, ממוקד וברור, כולל הבהרת המגבלות של המחקר. שני הדברים קורים במדע, ואני חושבת ומקווה שמי שמוביל את המדע בוחר בדרך השניה, לפחות רוב הזמן, לפחות חלק גדול מהמובילים. כשמישהו מטשטש פינות, עד מזייף, ומצליח בגדול, הנפילה בדרך כלל נוראית ומביאה במקרה הטוב, לסוף הדרך של הכותב במדע, במקרה הפחות טוב, לסוף חייו של הכותב בידי עצמו. לא נעים. צד אחר של הרשתות החברתיות במדע הוא שעכשיו השיפוט לא נגמר בקבלת המאמר, עכשיו השיפוט ממשיך גם אחרי ברשתות. אנשים בודקים אנליזות שנעשו במאמרים ומפרסמים בבלוג שלהם את התוצאות הסותרות או את הביקורת. זה דווקא תורם לזהירות שבה אנשים מפרסמים תוצאות, תורם לפחד להגיד משהו לא נכון. בקיצרו - המדע היום הוא עולם מורכב עם חוקים שמשתנים כל הזמן. 

המאמר שלי זכה עד כה ל682 כניסות ול65 שיתופים, שזה לא רע אבל לא יוצא דופן לעיתון שבו פירסמתי. היה לנו מזל עם העורכים שהתעניינו בנושא וידעו לשלוח לשופטים שמאוד עזרו לנו לשפר את המאמר, ואנחנו מצידנו עבדנו קשה כדי להביא את המאמר למצב הנוכחי. המאמר השני שלנו מחכה לחוות דעת השופטים בעיתון אחר. אני משתמשת בתוצאות של שני המאמרים כדי לכתוב גרנט. פחות אוהבת לכתוב גרנטים מלכתוב מאמרים. לחבר דאטה לסיפור, לתשובה, לאמירה חדשה הרבה יותר מרגש אותי ועושה לי טוב מאשר להציע דרך מחקרית חדשה. אני יודעת שבדרך מחקרית חדשה ברור רק הצעד הראשון, כל השאר ישתנה תוך כדי תנועה, אז מה הטעם להבטיח ולכתוב בפירוט מהלך מחקר שיכול מאוד שיוביל לכיוון אחר ודי בטוח ישתנה? אני יודעת מה הטעם, אבל עדיין לא נהנית מהכתיבה הזאת כל כך. הטעם הוא שכדי שיתנו לי כסף הם צריכים להיות בטוחים מעבר לספק סביר שאני אצליח ליצר עם הכסף הזה מדע בר פירסום שיקדם את התחום. לכן אני צריכה להתוות דרך ברורה שלפחות הצעדים הראשונים שלה בטוחים.

טיפול 10000

אתמול בדרך לקניות עצרתי במספרה בכפר שלידינו וחידשתי את כפות הרגליים שלי. שעתיים היא עבדה כדי להסיר את כל מה שמת ושייך לעבר. תוך כדי היא סיפרה לי בגאווה על הילדים שלה שלמדו ועשו דברים שהיא לא הצליחה לעשות ואני סיפרתי לה על הילדים שלי ועלי. חשבתי שזה מעלה את הסיכוי שלנו לחיות טוב ביחד כשאמהות גאות בילדים שלהם שהגשימו את החלומות שלהן. אני שמחה באפשרות שלי לתרום לזה במעבדה שהיא חממה לכל מי שרוצה ללמוד על בקרה גנטית, בלי הבדל דת, גזע או מין. כפות הרגליים שלי נראות כמו חדשות ואני כל הזמן מסתכלת עליהן בחיבה. :-)

מאז הפוסט הקודם

דיברתי כמה פעמים עם אמא שלי ואפילו עם אחותי. הבחנתי בזה שגם אני מרוכזת בעצמי וגם אני חוטאת בלראות אותן דרך הפילטרים של אמא ואחות, ומה שאני מצפה מהן להיות בשבילי. NLEE כתבה לי בתגובה לפני כמה פוסטים שאנחנו לא באמת יכולים לראות את האהובים עלינו כמו שהם בגלל הפילטרים של הרגש והציפיות, והיא צדקה. אני חושבת שזה לא מקרי שאנחנו נוטים לראות את הבעיות ולכעוס ולהיות מתוסכלים - זה מנגנון להניע את עצמנו להתרחק ממה שלא עושה לנו טוב, לנסות לשנות מה שעושה לנו רע. מנגנון להזהיר את עצמנו מכאב. אבל צריך לפעמים להזכר לחמול, לקבל ולסלוח למי שקרוב אלינו כי אהבה היא ההיפך ממושלמות. אהבה היא מה שמדביק אותנו אחד לשני למרות הקוצים, הפגמים והטעויות. 

גברת ורבורג

קראתי את הספר במהירות שיא לא טרוייאלית בכמות המשימות האחרות שעומדות בפני ביום יום. עירית לינור כותבת טוב, אבל למה ככה? אין שום תיקווה בספר, לחיים טובים או לאהבה שלא הורסת. אין שום רגע של חמלה, לא לאחר ולא לעצמה, הכל מלא בבוז ותיעוב עצמי. אנשים מטבעם לבגוד, לבצע מניפולציות זה בזה ובמיוחד במי שהם אוהבים, הם אגואסטים ואין בהם שום דבר שמעבר לבנאלי. שיא הביטוי העצמי של הגיבורה בספר הוא כשהיא משקרת לחברה שלה באלגנטיות אחרי שזו באה לספר לה שהחבר של הגיבורה בגד בה איתה, וכשהגיבורה מעזה להגיד לבעלה שלא יסע להודו בראש השנה אלא יצטרף אליה לארוחה המשפחתית. שיא האינטימיות הוא שבעלה מודה בפניה שהוא מרגיש זקן. מערכות יחסים מבוססות על שקרים ובגידות שמשאירות את הגיבורים לבד. אלוהים לא מרחם אפילו על ילדי הגן. אני לא מבינה מה היא ניסתה להגיד בספר הזה, זה מה שהיא באמת חושבת על מערכות יחסים, על אנשים בכלל, על נשים בפרט? זה מה שהיא חושבת שיקרה לגיבורות של ג'ין אוסטין אחרי החתונה? מאוד מבאס. FEEL BAD BOOK שכתוב נפלא.

יום שבת בבוקר, ממיע בבית הכנסת ואני כותבת כבר שעה. חמישה ילדים (הלווינו ילד מהאחות של ממיע) צריכים ארוחת בוקר. חשבתי על הפוסט הזה כל השבוע ואני חושבת שזכרתי את רב הנקודות שחשבתי עליהן. שיהיה שבוע טוב!