אמאל'א

בשבע השנים האחרונות הייתי כאן והדירוג העולמי שלה (מקום ראשון בTHE) לא מפתיע אותי בכלל, זה בהחלט הרגיש ככה שם. עכשיו אני כאן. היא לא מדורגת ב-400 הראשונות. לפני שהגעתי לכאן זה הבהיל אותי, אבל עכשיו יש לי רגשות מעורבים. היה לי קשה שם. כשאני נכנסת לאתר שם ונזכרת בתחושה שלי שם אני לא מתגעגעת. אני לא רוצה לחזור. לא הייתי מוותרת על שבע השנים האלו וגם לא הייתי חוזרת עליהן. האוניברסיטה שלי (בחיי שאני מרגישה כבר שייכות.) מאוד טובה אלי. אין לה ניסיון עשיר בבנית מעבדות לביולוגיה, אין לה ניסיון עשיר בתמיכה במדענים וגיוס כספים, אבל האנשים כאן נפלאים והאוירה מצויינת לי. סוג של החלמה הייתי אומרת. השאיפות שלי עדיין בדיוק באותו מקום בו הם היו שם, ואולי אפילו יותר גבוה. הצמיחה שלי כמדענית לא נעצרה ולדעתי אפילו קפצה שלב. יש אנשים שפורחים במקום כמו קלטק, אני בהחלט נדחפתי קדימה, אבל לא היה לי טוב שם ברמת הנפש. למדתי המון והשתניתי. אני מרגישה שבלי הזמן שם לא הייתי מי שאני היום, ואני אוהבת את מי שאני היום ושמחה ביכולות שלי. אבל זה לא היה המקום בשבילי. לא זה ולא מקומות דומים לו. הדבר היחיד שנראה לי בעייתי מאוד כאן הוא להשיג סטודנטים טובים ומתאימים. אני אצטרך לראות איך עושים את זה. זה לא פשוט בכלל. אבל רוב השאר תלוי בי. ביכולת שלי ללמוד, להתקדם, לבנות ולעבוד בשיתוף פעולה. אף פעם לא שיתפתי פעולה כמו עכשיו. אני מדברת עכשיו עם הקוליגות שלי בארה"ב יותר מאשר דיברתי אז. אני לומדת מהם ונעזרת בהם. וגם ממי שכאן. נפתחתי. אני מניחה שהמוסד בו נמצאים משנה. אבל הוא משנה לטוב ולרע, ומה שהכי חשוב זה לא הדירוג העולמי בעיני, זאת ההתאמה למקום, באופי וביכולות. אהבתי את קלטק והשתלבתי שם, אבל זה לא התאים לי. לא הייתי שם חופשיה באמת. מתוך המשרד הזמני נטול החלונות שלי, בהמתנה למעבדה היפה שבונים לי, בתיקווה למצוא כיוונים נכונים למחקר ובשמחה והתרגשות לקראת מה שיבוא, אני מאמינה שהתאמה היא אחד הפרמטרים הכי חשובים להצלחה ולהנאה מהחיים.

בית הספר של הילדים לעומת זאת, ממש לא מתאים לי. אני לא מבינה איך הוא נחשב כל כך, בעיני הוא בינוני ומטה, ואני רוצה למצוא להם מקום שבאמת יתאים להם. מקווה שיש אחד כזה בסביבה. מקווה שירדן תהנה ברעות בשנה הבאה, אבל אני צריכה למצוא מקום טוב לשגיא ולזוהר. מקום שלא יתהדר בשם שלו השכם וההערב, אלא ממש ידאג לצמיחה ולגדילה של התלמידים שלו. שהילדים יהיו הפוקוס ולא התשבוחות העצמיות. (טקס סיום מאוד ריק מתוכן ומאכזב עבר עלינו אתמול.).

המשך שבוע טוב לכולנו!

שלא לאמר בפניקה.

לא ישנתי טוב בלילה כי אני דואגת.

אפשר לחשוב שאין לי פרופורציות. הכל בעצם בסדר, אבל אני דואגת לדברים שלא. מצד שני ככה דברים מסתדרים בסופו של דבר. הם לא בסדר, אני דואגת, אני חושבת על פתרונות, אני עושה, אני מנסה, דברים קורים, דברים מסתדרים. חלק מהדברים בכלל לא קורים ישירות בגלל מאמצים שלי, אבל חלק כן.

אני דואגת כי אין לי עדיין סטודנטים, ואני דואגת כי אין לי עדיין תוכנית ברורה. דבר ראשון דאגתי להשיג ציוד, מעבדה ומנהלת מעבדה. כל אלו מתקדמים מצויין. אבל מה לעשות עם כל אלו, לאיפה ללכת, ומי בדיוק יעשה את העבודה - שם יש עדיין חוסר וודאות. כנראה שיקימו לי את חדר הדגים הרבה לפני המתוכנן, מה שאומר שאני צריכה להתחיל לתכנן מחקר בדגים ולכתוב הצעות מחקר למימון. אני לא רוצה לברוח רחוק מדי ממה שאני מכירה ומבינה בו, אבל לא רוצה להגביל את עצמי למה שאני מכירה בלבד. זאת הזמדנות לצעוד לעבר מקומות שלא הייתי בהם, ואליהם אני יכולה להביא את הגישה והכלים שלי. אני מתחילה, כך שעדיין ניתן לי קרדיט ללכת בדרכים לא מבוססות. כדי להוביל צריך שתהיה את היכולת ללכת לבד כברת דרך מסויימת. אפילו אם רק מחשבתית. מצד שני, אני צריכה להכיר את המקום בו פוסעים המובילים היום, כדי לא לחזור על צעדים שחדשים לי, אבל מוכרים וידועים לאחרים.

אני יודעת שזה המקום לעשות בו חושבים. המקום לעצור ולחשוב ולהבין לאיפה אני רוצה ללכת. אני רואה גם שקוליגות שלי  באותו שלב לא תמיד עצרו לחשוב אלה נבהלו מהריקנות והחופש ונאחזו במה שהם מכירים, או שינו כיוון לפי המקום אליו הגיעו. מה שהכי מבהיל אותי כשאני מסתכלת לצדדים הוא ההתרוקנות של העבודה של הקוליגות שלי שיצאו מהמעבדה של הבוס: התרוקנות מהעומק שאיפיין את העבודות שלהם עם הבוס, צעידה במוקם בו היו כשעזבו את המעבדה, והצמדות ליכולת הטכנית איתה יצאו את המעבדה. אני לא חושבת שזה יוצא דופן או מאפיין דווקא אנשים שעבדו עם הבוס, אני חושבת שזה מאוד שכיח והיכולת שלי לראות את זה היא בעיקר בגלל שאלו האנשים שאני הכי קרובה אליהם והכי מכירה את העבודות שלהם לפני ואחרי. גם על עצמי לספר ידעתי - המאמרים שכתבתי איתו היו טובים יותר מהמאמרים שכתבתי בלעדיו. אפילו המאמר הנוכחי שאני כותבת, שעבדתי על הכתיבה שלו שבועות וחודשים, קפץ מדרגה אחרי שבילה יומיים עם הבוס וחזר עם הערות מחדדות וחשובות. וזה לא רק עוד זוג עיינים שרואות יותר, אלו העיינים שלו שרואות חד יותר, רחוק יותר ועמוק יותר מרוב האנשים שאני מכירה. זה המאמר השלישי שאני כותבת כמעט בלעדיו, ושולחת לעוד אנשים לראות מלבדו, וההערות שלו לא דומות לשום הערה שאני מקבלת מאנשים אחרים. הן פשוט במקום אחר, בליגה משלהן.

איך למצוא את הכיוון הנכון שלי? אני חושבת שהצעד הראשון הוא להודות שאין לי כיוון, שהרעיונות שלי לא מספיק מחודדים, והשאלות שלי לא מספיק מכוונות. יש לי עניין בתהליכים מסויימים שאפילו תרמתי להבנה שלהם, אבל ההליכה שלי עד עכשיו לא היתה באמת מכוונת ולא לפי שאלות, אלא לפי כלים שהיו לי ומערכת שהגעתי אליה. היה לי הרבה מזל והרבה יכולת עשיה, אבל אני רוצה לכוון את עצמי יותר מעכשיו והלאה. כדי להלהיב מבקר של גרנט או של מאמר או סטודנט שמחפש מעבדה אני צריכה להתוות קוו ברור ופשוט שמתחיל משאלה חשובה ומעניינת וממשיך למערכת וכלים בהם אפשר להשתמש כדי לענות על השאלה. אני צריכה למצוא את הקוו הברור הזה ולהתחיל ללכת בו, אני מאמינה שהשאר יהיה יותר קל אחרי זה.

והנה אני לא מפסיקה לדבר.

זה כי אני כותבת מאמר כמובן. בכל פעם שאני נתקעת במחסום אני בורחת לבלוגים. יצאתי קצת מהעולם הזה וניתק לי החיבור. מזמן לא עברתי מבלוג לבלוג והתעדכנתי בשלומן של חברות רחוקות. כיף להכנס לעולם של מישהי אחרת אפילו לרגע כשעולם שלי קצת לוחץ עלי.

דברים מתקדמים לאט, אבל מתקדמים.

ועכשיו אני צריכה להתקדם הביתה.

בשבוע הבא אהיה בת 43. לא יאומן איך הזמן רץ. זוהר כל הזמן שואלת אותי בת כמה היא תהיה כשהתינוק יהיה בן 7 ונבהלת מהאפשרות שאי פעם היא תהיה בת 14 או 25. זה באמת נראה בלתי אפשרי מגיל 7 להתקדם ככה בשנים. אבל מתרגלים לזה עם הזמן אני חושבת.

המשך שבוע טוב שיהיה!