אמאל'א

אז הצלחנו לעשות הרבה מהדברים שהיינו צריכים לעשות תודות לחופשה המאורגנת של האוניברסיטה. תודה אוניברסיטה! אנחנו אומנם לא בין 500 האוניבריסיטאות הכי טובות בעולם, אבל אלי הם מאוד טובים ואני מקווה להחזיר להם מדעית.

קנינו לילדים את כל הציוד לבית הספר ותלבושות אחידות למכביר, רשמנו אותם לשיעורי ניסיון בכמה חוגים, קנינו את כל הציוד שצריך לתינוק, עשינו סיור מקדים בבית החולים כרמל שנראה לי מאוד נעים והזכיר לי כמה חמודים רכים נולדים הם. השתדלתי שלא להבהל מהתיאורים המפחידים של המיילדת על כל הסיבוכים האפשריים של לידה ועל אמצעי האילחוש (מחט בגב עדיין מפחידה אותי יותר מלידה טיבעית, מה לעשות). אני מקווה שגם הפעם כל הפרוצדורה המייגעת של רישום פה ושם ומוניטור תחסך לי ואני אגיע ופשוט אלד מיד. זה עבד בפעם הקודמת מצויין. שלחתי את המאמר לעיתון וכתבתי טיוטא לגרנט כשממיע והילדים יצאו לסוף שבוע קצר של קמפינג, ובסוף השבוע שלפני יצאנו לחופשה בבקתת עץ בקיבוץ אפיקים והיה נפלא. ממש טוב לכולנו. היינו בסדנת שוקולד בדגניה, שיכשכנו בכנרת, קפצנו לבריכה באפיקים ונסענו לקצרין ללטף נחשים, לטאות ועקרב. את העקרב רק ירדן העזה להחזיק ועדיין אני מצטמררת כשאני רואה את התמונה שצילמנו שם.

אה, וגם מכרנו את הדירה שלנו ואנחנו מאוד קרובים לחתימת חוזה על קנית הבית החדש שלנו.

במקביל צבעו לי את המעבדה שבונים לי והיא נראית יפה מתמיד. כמובן שיש עוד המון עבודה, אבל מי יודע, אולי כשאחזור מחופשת הלידה תחכה לי מעבדה חדשה ומוכנה למעבר. מי יודע. הקיפודים כמעט מוכנים למשלוח מבחינה פרוצדורלית. דברים מתקדמים יפה.

בבוקר ירדן נסעה לרעות בהסעה. זה היה מאוד מרגש לכולנו. היא הילדה הבכורה שלנו ושגיא וזוהר רגילים לנוכחות ולהגנה שלה בכל מקום אליו הם מגיעים. היא מאוד שמחה להתחיל במקום חדש כאדם נפרד ועצמאי בלי נספחים. כשביקרנו בבית הספר הוא נראה לי מאוד מיוחד ואהבתי את האוירה והציורים והעבודות בכל מקום. אני חושבת שיהיה לה טוב שם. שגיא בכה בבוקר ואמר שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר כי כולם מצפים שידע עיברית והוא לא יודע. הסברתי לו שכל מה שהוא צריך זה להתחיל לנסות לדבר, כי הוא יודע יותר ממה שהוא חושב, והבטחון יבוא עם הזמן. הוא אמר לממיע שהוא רוצה להיות עם ירדן. כשהגענו לבית הספר לכיתה שלו הוא קצת נרגע, כי הפחד היה גדול מהמציאות הפשוטה והרגילה של בית הספר. הוא גם מבין עיברית הרבה יותר טוב משנה שעברה. זוהר לא בכתה ואפילו היתה במצב רוח טוב עד שהגענו לכיתה, שם היא נצמדה אלי בביישנות. אבל ראינו את כל החברות שלה, וליוויתי אותה לטקס הבוקר, והמורה שלה ישבה לידה, ונראה לי שיהיה בסדר. היום יש לה חוג אומנות אחרי בית הספר והיא מאוד מחכה לו.

אני חושבת שההלם שהיה להם ולנו בשנה שעברה הוגבר כי נכנסנו באמצע השנה לתוך הקלחת. היה כיף להגיע היום לבית הספר מקושט הבלונים בבוקר, לראות את הילדים וההורים המתרגשים, ולהרגיש, אולי לא לגמרי חלק מזה, אולי לא לגמרי בבית, אבל לשמוח ולא להרגיש זרות וניכור. הלכתי לחדר של המנהלת וראיתי שהיא תלתה את התמונה שירדן ושאר ילדי האולפן הכינו לה בשנה שעברה. בטקס סוף השנה המנהלת הבטיחה להראות את התמונה לבית הספר אבל בסופו של דבר היא לא הראתה וירדן נפגעה. היום אשמח לספר לה שהתמונה אכן נתלתה בחדר המנהלת ונראית נפלא. הם גם פיטרו את רכזת החוגים הנוראית שעשתה עלינו רושם נורא כשהגענו והשחירה במידה רבה את בית הספר עבורנו.

פרטים, פרטים, פרטים של יום יום וצעדים קטנים. ככה זה בעולם החיצוני, בהתנהלות שלנו מול החיים שאנחנו מנסים לקיים. בפנים יש את מה שקורה ביננו וביני ובין המשפחה שלי שלא פחות חשוב ממה שקורה בחוץ, אבל יותר קשה לתיאור או לתמלול. השבועיים של הדיאלוג עם הבוס החזירו אותי למצב החרד והמכווץ בו הייתי שם. זה מאכזב אותי שזה ככה. שאני נכנסת בכזאת קלות לאותו מקום של מגננה וחרדות. אני מפחדת ממנו וזה טיפשי. אני מפחדת מהמיילים האישיים והדורסניים שלו ומהכפיה המכוערת שלו שפוגעת לדעתי במאמר. יש דברים טובים שהוא נותן, אין ספק, אבל הוא גם לוקח ופוגע ומקטין. בשבועיים האלו שוב הייתי חרדה ולחוצה, וכל דבר אחר שלא היה המאמר היה בצד. למרות שהיו המון דברים חשובים לעשות. הלחץ נערם ונבנה ואני הלכתי ונעלמתי והייתי תוקפנית כלפי ממיע והילדים. רבנו. בעיקר אחרי שהמאמר נשלח. זה לא היה נעים, אבל זה פתח אצלנו דרך. הפיצוץ הזה הכריח אותנו להגיד דברים שפחדנו להגיד, דברים שפחדתי להגיד ולהודות בהם ולשאול אותם. הצלחנו לדבר באמת ולהכניס קצת אור למקומות החשוכים של הפחד. הצלחנו להקשיב ואני מרגישה קרובה אליו יותר עכשיו. שנינו הרגשנו לבד עם הפחד ועם כל המשימות ואחרי הריב, מיד אחריו, הרגשתי איך אני נרגעת ומתייצבת, כאילו כל מה שהייתי צריכה זה לחזור להיות איתו ביחד, כדי להפסיק לפחד. גם עם אמא שלי דברים הרבה יותר טובים. אנחנו מדברות והיא ממש מצליחה להיות שם בשבילי ואני לא כועסת או פוגעת או תוקפת יותר. אני נורא שמחה בקשר שלנו. כאילו המחסום הזה של המילים והרגשות והפגיעה השתחרר ביננו, ואנחנו הרבה יותר חופשיות.

עם אחותי זה לא קרה. בדיוק להיפך. היא אפילו הצליחה לפגוע בי מאוד.  אנחנו לוקחים משכנתא די גדולה על הבית החדש. אבל חישבנו בדיוק את ההכנסות וההוצאות שלנו, וההחזר החודשי לא יהיה גדול ממה שאנחנו משלמים עכשיו על שכר דירה, ועד בית והמשכנתא הקטנה של הדירה שסגרנו בעזרת אמא שלי. כלומר לא משהו שלא נוכל לעמוד בו. אני יודעת שההחזר החודשי יעלה עם הזמן, אבל גם המשכורות שלנו יעלו, ואני יודעת בדיוק למה הן יעלו, זה לא רק ציפיה כללית שכזאת. אחותי התקשרה אלי להגיד שלא תרצה להיות ערבה למשכנתא. עד כמה שאני יודעת היום לא נהוג לקחת ערבים, ואני לא ביקשתי ממנה בכלל להיות ערבה, היא התקשרה מיוזמתה להגיד לי שהיא לא רוצה להיות ערבה. זה קצת הרגיז אותי, אבל לא יותר מדי, את אמא שלי זה הרגיז מאוד והיא דיברה איתה. ואז אחותי הנחמדה אמרה לה שזאת משכנתא נורא גדולה והיא חושבת שלא נעמוד בזה ולכן לא רוצה לערוב לנו. זה כבר ממש הכעיס אותי. היא חושבת שאני עומדת לעשות שגיאה שאכשל בה, ולא מזהירה אותי או אומרת לי שהיא דואגת, או שואלת אותי איך אני מתכוונת לעמוד בזה, כמו שאני הייתי עושה לאחות או לאח או למישהו קרוב שאיכפת לי ממנו. כל מה שחשוב לה זה להגן על עצמה לפני הכל. בכלל בלי שאבקש ממנה להסתכן או לערוב לי, היא רואה רק את עצמה. היא לא במצב כלכלי קשה, יש להם בית ושתי דירות משלהם, אבל זה בכלל לא העיניין. העיניין הוא שהיא חושבת שאני עומדת ליפול ובמקום להזהיר ולהתריע היא דואגת לעצמה, שלא תיפול איתי. היא אפילו לא אמרה לי שהיא חושבת שאני עושה טעות. לא שאלה ולא ביררה. קרוב לחודש לא דיברנו בטלפון אחרי זה. בסוף השבוע היא התקשרה ודיברנו כאילו שום דבר לא קרה. אבל מהצד שלי הכל השתנה. אני רואה אותה אחרת. כל הדברים שסלחתי עליהם והתעלמתי מהם נראו לי הרבה פחות חינניים או מובנים מאליהם. חוסר הקשב והעניין שהיא מגלה במה שאני אומרת, הסגירות שלה שלא משחררת שום דבר משמעותי על החיים שלה. היא לא ממש יודעת להקשיב ולא ממש מסוגלת לדבר. תמיד זכרתי לה את חסד נעוריה ואת מה שקיבלתי ממנה בתור אחותי הגדולה והמקום הבטוח והאוהב. חוסר היכולת להקשיב והסגירות שלה לא היו במרכז הבמה, פשוט כי היא אהבה אותי כל כך והנוכחות שלה נתנה לי בטחון. זה בסדר גמור, אבל עכשיו משהו השתנה והיא לא ממש שם יותר. אני יודעת שלא קל לה, מאיזה שהם סיבות שאני לא לגמרי מבינה, אבל גם לי לא קל ולא הפסקתי להתקשר ולהקשיב לה. כמו שכתבתי אצל איילת, קירבה חייבת להיות מבוססת על רצון הדדי בדיאלוג אמיתי. כשצד אחד לא מעוניין או לא מסוגל או לא שם, זה יכול להיות פוגע. אפילו אם דווקא הצד הזה זקוק לקירבה יותר - אי אפשר לגשר על חוסר רצון. אי אפשר להכריח להתקרב. אז אני לוקחת צעד אחורה, מקווה שמה שכתבתי כאן ישכך קצת את הכעס שלי, ומשאירה את הדברים בידיים שלה. אני כאן. היא יודעת.

ועכשיו אני צריכה סוף סוף לערוך את הגרנט.

אני מרגישה לא מספיק טובה.

אחרי כל הקיטורים על הבוס לשעבר, ישבתי ובדקתי שהמאמר בפורמט של העיתון הטוב אליו אני רוצה לשלוח. אז מעבר לתיקונים הטכניים ראיתי שאם אני רוצה שיהיה לו סיכוי להכנס לשם, אני צריכה להרחיב את היריעה ולהתייחס לשאלות הגדולות בתחום ולקשר את העבודה שלי לקונטקסט יותר רחב. לא יותר מדי צריך לשנות. רק את הסיכום שמופיע לפני המאמר, והפיסקה האחרונה של המאמר. את ההסבר למה המערכת שלי טובה לענות על השאלות האלו כבר הרחבתי. שתי פסקאות נשארו, הראשונה והאחרונה. הסתכלתי בגירסאות שהבוס קיצץ, אלו שהיה בהן ניסיון לקישור לקונטקסט כללי. וראיתי למה הוא קיצץ אותן. הן היו חזרות על תיאוריות כלליות שקיימות בתחום, לא מספיק מדוייקות ולא מחדשות מעבר למה שאנשים כבר אמרו. אז קל היה לו לתקוף ולהוריד. אני גם מבינה למה הוא מעדיף לשלוח לעיתון פחות טוב. כי שם לא צריך לקשר ולחשוב מעבר למשמעות המיידית של העבודה בתחום של התפתחות קיפודי הים. הוא לא יכול לעשות את זה בשבילי כי העבודה הזאת לא באה ממנו, היא באה ממני, והקישור צריך לבוא ממני גם. הוא יכול לתקן ולדייק, אבל אין לו זמן או רצון להתחיל לעשות את העבודה הזאת בשבילי.

הסתכלתי שוב בתיקונים שהוא הכניס וראיתי למה הוא הכניס אותם. כל מקום בו הוא שינה היה נקודת חולשה של הכתיבה שלי. הדיון לא ממש היה דיון, אלא חזרה וסיכום של התוצאות. לא היה בו הרבה מעבר. אז הוא ממש כתב אותו מחדש. הכניס לו תוכן אבל גם הבהיר את המגבלות. במאמר הבא הוא לא יהיה שם, לטוב ולרע. אני חושבת שיהיה נחמד לכתוב בלי הצעקות שלו, אבל מצד שני, אני אצטרך להכניס את התוכן שמעבר, אני אצטרך לבנות תוכנית מחקר מבוססת שאלות טובות ואני אצטרך להיות המבוגר האחראי. היום אני מלאת ספקות בקשר ליכולת שלי לעשות את זה בצורה שמעבר לבינונית או טובה. טכנית אני מצויינת, אבל טכניקה זה ממש לא מספיק כדי לעשות מדע מצויין.

אני מרגישה לבד מדעית. כמה שהיה לי קשה במעבדה של הבוס, אהבתי שם מאוד את האנשים והיינו כמו משפחה, או לפחות אחים לצרה. הם מארגנים עכשיו את הנסיעה לכנס השנתי של הקיפודים, ואני מקבלת את האימיילים שלהם. לא רק שאני לא חלק מהקבוצה הזאת יותר אני בכלל לא נוסעת בגלל הלידה. מסכנה אמלש!

אני לא מדברת על רגשי האשמה מול הילדים שלא מספיק עשינו איתם בקיץ הזה, על זה שאנחנו צריכים להתכונן לשנת הלימודים, לקנות ציוד לתינוק ולמכור ולקנות בית. אני לא יודעת איך נעשה את כל אלו עד סוף אוגוסט במקביל לזה שאגמור את המאמר המעצבן הזה ואכתוב עם קוליגה קדם הצעת מחקר....

אולי זה לא שאני כזאת גרועה, אלא שהעולם נהיה יותר מדי תובעני. הרבה יותר מדי.

אתמול והיום יצאנו מהמיטה באחת עשרה וחצי, כאילו אין מחר. זה היה חיוני, המנוחה הזאת. אחרי שקמנו אתמול והאכלנו את הרעבים, יצאנו למסע קניות קצר ולאחריו ממיע הכין חמין, גולש, אורז ושעועית ירוקה. די מדהים הבעל שלי. הבטן הענקית שלי והחום לא איפשרו לי לעזור יותר מדי. היום רחצתי כלים!

זה היה שבוע מתיש השבוע הזה. וזה עוד לא נגמר. מה שהתיש אותי היה העבודה מול הבוס על המאמר. שוב אותם איומים ומכתבים מגעילים התנסחויות מכוערות, מניפולציות שנועדו להקטין עבודות של אנשים אחרים ולהגדיל את התרומה שלו. והוא עוד כותב לי - את לא צריכה לצטט כל מאמר שפירסמת, אחרי שהוא מוחק מאמרים של קבוצות אחרות ומוסיף מאמרים של עצמו. נשארתי מנומסת ועניינית, אבל בפנים רתחתי. רציתי לראות את התוצאה הסופית, איך המאמר יראה אחרי המעבר שלו. אז התמונות הרבה יותר יפות אחרי כל מדורי הגהנום שעברתי איתו (הוא צעק ואני שיפרתי אותן.) והדיון נראה כמו דיון ולא כמו חזרה על התוצאות. הוא הוסיף כמה נקודות יפות למחשבה אבל הקטין את התרומה של המאמר הזה. הוא אמר שיש עוד גנים שגילינו ולכן התמונה לא מלאה, שזה בסדר, וכתב שחלק מהדברים ידענו גם מקודם, וגם זה בסדר, אבל איך שהוא כתב את זה, זה נשמע שהמאמר הזה לא מוסיף יותר מדי. זה לא נכון כמובן, זה משרת את המטרות שלו לקראת המאמר הבא שלו ולקראת הקטנת הסיכויים שלי להכניס מאמרים לעיתונים טובים. אבל את זה אני יכולה לתקן. הוא רצה שאשנה את האנליזה ובמקום להסיק תוצאות מניתוח סטטיסטי של התוצאה שאסיר ניסויים שלא מראים מה שאנחנו חושבים שקורה ואשאיר ניסויים שמראים ואספור את התוצאות החזקות וזו תהיה התשובה. משהו מופרך לגמרי, דרך שהוא נוהג בה בכל המאמרים שלו ואף פעם לא הבנתי איך נותנים לו לפרסם ככה. הוא אמר לי לשלוח אליו את הגירסא הסופית אחרי שאשלח לעיתון. אבל אני אצטרך לשלוח אליו לפני שאשלח לעיתון ולהגיד לו שאני לא יכולה לנתח בדרך שלו כי אי אפשר לסנן את התוצאות ולהראות מה שהסטטיסטיקה מראה בלי להתאמץ. זה לא יהיה נחמד, אבל בסופו של דבר אני מאמינה שלא יהיה לו כח להתעסק עם זה והוא השקיע יותר מדי מזמנו מכדי לוותר על המאמר הזה. זוועה לעבוד איתו ואני כל כך שמחה שאני כבר לא שם ושזה המאמר האחרון שלי איתו. אני לא יודעת איך אנשים אחרים עוברים את העבודה איתו בשלום. אולי הם לא מתווכחים איתו כמוני. אולי הם מפצלים מאמרים כדי שמה שיפסרמו איתו ישרת את שניהם ואז הם יוכלו לפרסם משהו שיותר מתאים להם. אבל רב הפעמים זה בלתי אפשרי, צריך לעשות את העבודה איתו.

האמת המדעית לא בראש מעייניו, להיות צודק ולהשליט את הדיעה שלו, כן. אני לא יכולה להבין אותו ולא אוכל. אבל המאמר הזה צריך לצאת ולהגיע כמה שיותר רחוק. אני מחכה שהכאב ישכח, שהפחד יעלם, ושהמסר של המאמר יתחדד וגם כדי שהאיכסה שעבר במייל בשבוע הבא ישכח קצת, כדי לגמור את המאמר עד כדי שליחה לעיתון ואז לשלוח את הגירסא הסופית והמנומקת אליו. קיבלתי כמעט את כל התיקונים שהוא עשה חוץ מאלו שמעוותים את התוצאות ומקטינים את המשמעות של המאמר. ניסיתי לסנן את הרע ולהשאיר רק את הטוב, שניהם היו גדולים מאוד, כרגיל בעבודה מול הבוס לשעבר. לשעבר!

אני מאוד רוצה לכתוב את הצעת המחקר לגנרט שאני רוצה לכתוב עם הקוליגה האמריקאית שלי. בשבוע הבא מנהלת המעבדה שלי בחופש ושבוע אחרי אנחנו בחופש. לא ברור לי איך דברים יתקדמו. מתחיל להתבהר לי שחלק מהדברים לא יקרו בזמן בו אני רוצה שהם יקרו. שיש דברים שאני יכולה לדחוף לכיוון שלהם אבל אין שליטה בזמן. אני אלד מתי שהוא בספטמבר ולא אוכל לעשות את כל מה שאני רוצה לעשות לפני או אחרי. אנחנו גם נעבור דירה מתישהו. יהיה לזה שיש כל כך הרבה דברים שקורים במקביל, מחיר. אני מקווה לצמצם נזקים ולעמוד בדברים הכי חשובים שעומדים לפני. זה די מטורף, אבל זה מה יש. עברנו שבע שנים עם הבוס, נעבור גם את זה.