אמאל'א

או שלא נדע, או שנדע ולא נאהב את התשובה, ואולי לא נאהב את זה שסוף הקיץ הגיע. מה שבטוח, שסוף הקיץ הגיע.

היום בבוקר היה ממש נעים כשרצתי. עד עכשיו לא הדלקנו את המזגן היום. (האמת היא שחם לי, אבל לא בלתי נסבל.) היום בבוקר לקחנו את ליאור לגן החדש שלו, גן חובה. הוא לא בכה אבל חשש מאוד. כשהגענו הוא בעט בכסאות שליד השולחנות ולא רצה להגיד לגננת שלום. היא אמרה לו לבדוק את המגירה שלו ואז מצאנו בה סוכריה על מקל. אני בטוחה שיש הורים שלא אהבו את זה, אבל ליאור התרכך באחת. יש משהו טוב בגן הזה! השמחה גירשה את העצב וחלק מהחשש. יצאנו לחצר והוא שיחק בכדור וקלע לסל (סל גרוע, שום דבר לא נכנס). אחרי כמה זמן הגננת אספה את כולנו לסיפור "ליאור בכה כשאמא הלכה". לליאור בסיפור היו עיניים כחולות וליאור שלי שאל: "יש לי עינים כחולות?" אמרתי לו שלא, יש לו עיניים חומות. "אז זה ליאור אחר, שיש לו עינים כחולות?" כן, אמרתי לו. "למי יש עיניים כחולות? לאבא?" לא, לאבא יש עינים ירוקות. לאמא של עומר יש עיניים כחולות. 

הקשבנו לסיפור על הליאור האחר, שגם הוא הלך לגן חובה ובכה כשאמא הלכה עד שהגמד רגוע גוע הרגיע אותו. ליאור שלי אהב את הסיפור ואהב את הגן. הוא אמר שמעכשיו הוא רוצה ללכת רק לגן הזה. אני חושבת שהוא קלט משהו שהרגיע אותו ריגשית. אותי זה מאוד שימח כי היה לי קשה כמעט כמו לו לבוא לגן בבוקר. 

אז מחר היום הראשון בגן החדש (היום היתה רק פגישת היכרות ופגישה אישית עם הגננת) וביום ראשון מתחילה שנת הלימודים והקורס שאני מלמדת. השבועיים וחצי האלו, שהתחילו עם מותו של מיטנס, ונמשכו במאמר שנדחה, במכשירים היקרים שנרטבו בגלל תקלה במזגן, בסיוע למתרגלות של הקורס, בחתול השני עם דלקת בדרכי השתן (הפעם הצלחנו לעלות על זה בזמן, בזכות זה שנשאר איתנו ובזכות הווטרינרית החדשה). למרות כל הצרות שנפלו עלי הצלחתי לקיים את כל מה שהילדים ביקשו בתחילת החופש: הייתי איתם כמעט כל הימים, הלכנו לחדר בריחה מדהים של לאונרדו דה וינצ'י, עשינו מיני גולף ופארק חבלים, הלכנו לבאולינג פעמיים,הלכנו לים, הלכנו לבריכה כמה פעמים, ראינו סרטים ועשינו יום כיף בתל אביב שכלל את המוזיאון מעורר המחשבה של אילנה גור ביפו היפיפיה וטיול לנמל תל אביב ושכשוך בים. הם מאוד נהנו ואני מרגישה מוכנה סוף סוף לחזור לשדה המערכה. 

הפסקות כאלו עוזרות מאוד למחקר. הן נותנות את המרחק הריגשי והמחשבתי הנחוץ כדי להתמלא מחדש, גם באנרגיה וגם ברעיונות. אני ממש רוצה להמשיך לכתוב את הגרנט שלא רציתי להסתכל עליו לפני שיצאתי לחופשה ואחרי שהמאמר נדחה. אני רוצה לחשוב ולבצע את הניסויים, אני רוצה להתכונן לקורס ולהזמין מרצים רלוונטים. הצלחתי להתנתק ולהתחזק.

חדר הבריחה היה כיף לא צפוי. הלכתי עם שלושת הגדולים חדי המוח שלי, ממיע נשאר עם ליאור בבית. זה היה מרתק, מאתגר ומסעיר. עבדנו ביחד, כל אחד תרם בדרך שלו, ממש נכנסנו לזה והחידות היו קשות מאוד, והיה כיף כי ביחד עלינו על הקשרים החסרים. הם יודעים לחשוב לגמרי מחוץ לקופסא, אני יודעת לארגן ולכוון ולחשוב בצורה לוגית ומסודרת. הם ילדי אינטואציה וחושים, אני קצת קהה ביחס אליהם, אבל יש לי את היכולת לפקס ולכוון למטרה. היה פשוט כיף ביחד, במיוחד כי פיצחנו הכל בסופו של דבר, עם קצת עזרה מהמפעילה. 

המוזיאון של אילנה גור היה מעניין. ירדן מאוד אוהבת אותו כי אני חושבת שהוא מציג אומנות כמו שהיא חווה ויוצרת אותה - לא קישוטים יפים לחדר, אלא אמירה חזקה של צורה ומסר, רוב הזמן לא ממש נעימה. זה אולי הדבר היחיד שהפריע לי - שהמסרים היו בדרך כלל שליליים, אבל היצירות גרמו לי לחשוב. זה היה מעניין. 

אחותי היתה כאן ופגשתי בנמל חברה יקרה מהצבא. היה קיץ טוב בסך הכל, למרות האסונות הגדולים והקטנים. 

התשובה היא לא כרגע, אבל הלא הזה יכול להיות זמני. שנת לימודים טובה שתפתח עלינו ומזג אויר וקיום נעים!

כשהיא מחייכת גם אני מחייכת וכשהיא עצובה אני לא מבינה, איך אפשר להיות עצובה? כשאת הילדה הכי יפה בגן....

איזה שיר יפה. אני חושבת שאחד הדברים הכי לא מובנים מאליהם הוא אנשים ששמחים בשמחתך ועצובים איתך כשאתה נופל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בזה וכמעט שלא האמנתי שזה אמיתי. מישהו שיצאתי איתו פגע בי והשותפה שלי לחדר באוניברסיטה ממש נעצבה בשבילי. זה היה אמיתי, בלי שמץ של שמחה לאיד או אמרתי לך או כלום, פשוט עצובה כי עצוב לי. היו לי חברות אהובות גם לפניה, אבל משהו בה היה אחר ואפשר לי לבטוח בה בכל לבי. היא פשוט ראתה אותי באמת.

גם ממיע כזה והשבוע גיליתי עוד כמה אנשים סביבי שהם כאלו בעיקבות הדחיה. חברה שהתקשרה לעודד, קוליגה ששמח שבכלל עברתי לשיפוט ומיד התחיל לחשוב איך הוא יכול לעזור לי להתגבר על הביקורת של השופטים. אני חייבת להודות שזה מפתיע אותי כשזה קורה. מפתיע אותי גם כששמחים בשמחתי. יש לי מחלקה מדהימה מהבחינה הזאת. הם כל כך אהובים עלי שגם אני שמחה בשמחתם, בלי לזייף.

לאמא שלי עדיין לא סיפרתי שהמאמר נדחה. היא היחידה שאמרה לי בשבוע שעבר, נו לא נורא, זה חתול, יש לכם עוד חתולים. אמא שלי לא שמחה כשאני מצליחה ולא עצובה כשאני נכשלת. אני לא יודעת מה היא מרגישה רק יודעת שלדבר איתה על הצלחה או כשלון גורם לי להרגיש רע אחרי זה, אז אני משתדלת למעט. אבא שלי היה אחר. בפעם הראשונה שהרציתי בהרצאה מוזמנת בכנס הוא ביקש ממני את הכתובת של הכנס באינטרנט כדי שיוכל לראות את השם שלי ושאל מה זה ורצה כל כך להבין. כשטיילתי בארה"ב הוא קנה מפה וסימן את המסלול שלי. הוא היה מתקשר לפני כל מבחן שלי באוניברסיטה ומשאיר הודעה. הוא לגמרי חיפה עליה כשהיה בחיים עד שאפילו לא שמתי לב שזה רק הוא. אבא שלי היה כל כך מעורב ריגשית בהצלחות ובכשלונות שלי שזה היה ממש עצוב לספר לו שלא הצלחתי. אני זוכרת שסיפרתי לו שאני חוששת מהכנס הראשון שלי והוא אמר לי "תעשי את עצמך גיבורה וכולם יפחדו ממך". הוא אמר שכולם מתרגשים וחוששים, אפילו האנשים הכי חזקים וצריך ללמוד להתמודד עם זה. אלו דברים שבחיים לא אשכח.

אני חושבת שהיא כועסת עלי. אני חושבת שפעם היא היתה יותר חמה כלפי אבל היחס שלה השתנה. תמיד היינו רבות, זה לא חדש, אבל היה ביננו חום פעם ולא עוד. אני חושבת שהיא כועסת עלי כי היא מרגישה שנטשתי אותה כי באיזה שהוא שלב בחרתי בי ובממיע. אני אפילו זוכרת מתי זה היה. היא באה לבקר אותנו בארה"ב ביום בו זוהר נולדה. אני זוכרת את עצמי, כמה ימים אחרי לידה, מסתובבת איתה בעיר עם עגלה כדי שלא ישעמם לה. אני זוכרת אותה חסרת סבלנות וביקורתית כלפי המסעדות אליהן לקחנו אותה, כלפי ממיע. אני זוכרת שהעלתה השערה שאולי ממיע מקנא בי בגלל שאני מצליחה. זה כל כך לא הוא. אני זוכרת שחיפשתי לה טיול לשישה ימים כדי לנוח ממנה. אני חושבת שזאת היתה נקודת המפנה. היום אני מבינה הרבה יותר, אז זה היה מין חוש השרדות - הבנתי שאני צריכה לבחור ובחרתי בנו, בממיע ובי. זה היה לפני 12 שנים, עוד לפני שאבי נפטר. אמא שלי מרוכזת בעצמה ואני הייתי המראה שלה. כמו בספר הדילמה של הילד המחונן (או הרגיש מדי). זאת הייתי אני וזאת היתה היא ואני בחרתי.

אני הולכת לראות את הפרק השישי של משחקי הכס עם הילדים שלי עכשיו.  

התכוונתי ברצינות לקחת חופש ולהיות בשקט עם הילדים ואז חזר המאמר מבוייש עם דחיה.

הם אמרו שהמאמר מאוד מעניין אבל לא הוכחנו מספיק, כולל טענה מאוד בסיסית במאמר שעליה הכל עומד. דווקא לטענה הזאת לא היה להם ניסוי להציע - כי אין ניסוי ברור. הם הוסיפו רשימת ניסויים מכאן עד הודעה חדשה שכולם לגמרי אפשריים, אבל את ניסויי הניסויים אנחנו צריכים למצוא בעצמנו. בגלל זה הדחיה.

מסתבר שיש 4 סוגי תגובה ואנחנו קיבלנו את הכי קשה, זאת שאחריה בעצם לא אמורה להיות תקווה. אבל יש לנו תקווה. קטנה אבל קיימת. שבע זה מספר מזל. יש לנו ארנב, שלא בדקנו, בכובע. אתמול בלילה במשך 4 שעות כתבתי מכתב תודה ובקשה - אמרתי שאני חושבת שהארנב יוכיח והצעתי לעשות את כל הניסויים המבוקשים. העורך ענה תוך 5 דקות שהוא שמח שלא התייאשתי וכן, אם אני חושבת שאני יכולה להוכיח אז הוא ישמח לקרוא את זה שוב. את התשובה המיידית קראתי רק היום בשש בבוקר כי מיד אחרי שליחת המכתב ב11 בלילה חזרתי הביתה בלי לפתוח מחשב. 

לא, לא ישנתי הרבה בלילה.

אם לא הייתי הופכת את המאמר הראשון שלנו מדחיה לקבלה אולי הייתי יותר מיואשת עכשיו, אבל על סמך ניסיון העבר אני רק קצת מיואשת. בכל זאת קצת התקדמנו, זיהינו את נקודות החולשה הבולטות ואנחנו יודעות איך להתקדם מכאן, פחות או יותר. ההר שעומד לפנינו מזוהה וגם חלק מהשבילים לטפס עליו. לא השביל שמוביל לפיסגה, זה לוט בערפל ולא בטוח שנמצא, אבל ההר שם וצריך לטפס עליו, כי אם לא נתחיל בטוח לא נגיע. שבילים הם אובר-רייטד.

עכשיו בכל זאת אצמד לתוכנית המקורית ואלך הביתה, כי ממילא היום אין יותר מדי שאני יכולה לעשות...

צריך לדעת להרפות, לנוח ולהתחזק לפני שמתחילים מחדש. הצוות שלי מקסים ומדהים כאחד, כל כך מקל לצעוד ביחד עם אנשים כאלו.

תוספת מאוחרת - אנחנו עדיין עצובים בגלל מיטנס, הרבה יותר מאשר בגלל המאמר.