אמאל'א

משעמם לי. אני מחכה ודואגת יותר מדי ועושה פחות מדי, וזה לא טוב לאף אחד.

אז היתה טעות בתאריך, אבל מה זה אומר?

תמיד במוניטור יהיה ציר אחד בו הדופק של העובר ירד למטה. ואז לא יתנו לי ללכת הביתה, כי אני כבר בשבוע 41 (42 לפי הטעות של הרופאים). ויזרימו פיטוצין לוריד שלי, ואז נחכה. ונחכה ולבסוף זה יעבוד במקרה הטוב.

מצד שני, הסיכוי הקלוש שלא טוב לו בפנים מפחיד אותי. הוא זז מאוד יפה, אבל אני עדיין דואגת. אני נותנת לו עוד יום ולילה ואז נראה לי שנלך לבית החולים וזהו.

וגם אין לי ספר או עיתון. התחלתי את דויד גרוסמן אישה בורחת וזה, אני ממש בהתחלה, בבית החולים וזה קצת מוזר. זה עוד לא תפס אותי. הייתי שמחה לעבוד עוד קצת על הגרנט אבל קשה לי להתרכז כשאני בבית עם הילדים. מצד שני, אנחנו לא עושים יותר מדי כי אנחנו מחכים. אולי מחר נלך לים, אם לא יהיה חמסין.

אני ממש לא טובה בלחכות או בלהיות בבית. אנחנו כן עושים דברים שקשורים במשכנתא או במכשירי החשמל או הריהוט שאנחנו אמורים לקנות, אבל המוח שלי לא ממש מקבל השראה מהפעילויות האלו. ניסיתי כל מיני דרכי זירוז, אבל שום דבר לא מקדם את הקץ.

מתנצלת על הפוסט המעוצבן הזה, לפחות הוא קצר, הנה הוא כבר נגמר. :-)

במקרה הפעם שמתי לב למחזור האחרון, כי זה היה שבוע לפני שעברנו לכאן, בסוף דצמבר. הגענו אל הרופא לבדיקה ראשונה רק במרץ, כי היינו צריכים לחכות חודשיים להתחלת שירותי בריאות מהביטוח הלאומי. כך שכשהגענו לרופא הוא קבע לפי האולטראסאונד שגיל ההריון 13 שבועות, כלומר שהמחזור האחרון התחיל יותר משבוע לפני מה שהוא באמת. כלומר - יש הפרש של יותר משבוע בין הגיל שהוא קבע לגיל בו באמת היה המחזור האחרון. בקיצור, לפי קביעת הרופא דאז, שבוע ההריון שאני נמצאת בו עכשיו הוא 40 + 4. לפי תאריך המחזור האחרון בפועל, שבוע ההריון שאני נמצאת בו עכשיו הוא 39 + 4. כלומר, התאריך שלי בעצם עוד לא הגיע.

למה זה משנה? כי הריון עודף זה דבר קצת מפחיד. השליה אמורה להזדקן ולהיות פחות יעילה בהספקת מזון לעובר. זה מחייב התייצבות למוניטור כל כמה ימים כדי לראות שהעובר מרגיש טוב. ואז אני דואגת ומתוסכלת מזה שהלידה לא עושה סימנים שהיא מגיעה, ולא טוב לי להיות מודאגת.

לפי מה שכתוב במקומות שונים הערכת הריון לפי אולטרהסאונד יותר מדוייקת מתאריך המחזור האחרון בפועל, אם מתבצעת עד 10 שבועות הריון. יש הגיון בלסמוך על האולטרהסאונד כי בהתחלה התפתחות סטריאוטיפית ודי קבועה. כמו כן, אני יודעת מתי התחיל המחזור האחרון, אבל לא מתי הביוץ קרה, ולא מתי ההפריה קרתה בפועל. אבל במקרה שלי, ההערכה התבצעה בשבוע 13 (לפי הרופא) או 12 (לפי הספירה שלי), כך שאמינות האולטרהסאונד פחות גבוהה בקביעת הגיל.

בנוסף, הערכת המשקל של העובר שנעשתה השבוע מתאימה לסוף שבוע 39, הוא בערך 3100 גרם. גם זה כמובן לא מדוייק, אבל אין ספק שאין לי תינוק גדול מדי בבטן. מה שאומר לדעתי, שאני לא באמת אחרי התאריך (מה שמסתדר מאוד יפה עם זה שעוד לא ילדתי!) ואני יכולה לסמוך על הגוף שלי קצת יותר.

למה זה כל כך חשוב לי? כי מאז שאני בשבוע 41 כביכול אני נורא דואגת. במיוחד בימים האלו. אתמול הגעתי לסניף בריאות האישה של מכבי בחיפה לעשות מוניטור והם אמרו לי שאין תורים, כי צריך לקבוע מראש והם מלאים לחודש הקרוב. לחודש הקרוב?!? מי קובע מוניטור חודש מראש? ולמה אי אפשר במקרה של הריון עודף לאפשר לאישה להבדק ולא לשלוח אותה לחדר לידה? הם אמרו לי ללכת לחדר לידה, אבל זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות בשבוע 41 כביכול. כי כל פיפס לא ברור במוניטור, בשבוע 41 עם יולדת בת 43 יגרום להם לאשפז אותי, ליתר בטחון. ואישפוז וזירוז יכולים לגרום לנזק אמיתי או לגרום ללידה להיות הרבה יותר קשה. זה מה שהיה עם שגיא, והייתי אז בת 33. באתי בשבוע 41 עם קצת צירים, המוניטור הראה ירידת דופק אחת בציר אחד מיני רבים בהם לא היתה ירידה, והם לא נתנו לי ללכת. פיטוצין ועוד פיטוצין, הצעות לפקיעת מים (לא הסכמתי) ועוד פיטוצין, עד שנשברנו שנינו, שגיא ואני, והוא יצא בבת אחת, אחרי 12 שעות מיותרות בחדר לידה.

מה בעצם כל העניין של המוניטור? המוניטור עוקב אחרי הדופק של העובר ובמקביל מודד תזוזות שלו וצירים. כשהעובר זז לא צריכה להיות ירידה בדופק, אלא אם כן יש בעיה באספקת האנרגיה מהשיליה. כשיש ציר לא צריכה להיות ירידה בדופק אלא אם כן חבל הטבור כרוך לו סביב הצוואר וחונק אותו בציר או שאין מספיק מים להגן עליו מפני התכווצות של הרחם. מסקנה: מוניטור זה דבר מאוד חשוב להערכת תקינות העובר והשליה. אבל, לפעמים העובר זז ומתרחק מהמוניטור והדופק נעלם או נראה כנחלש. זה קרה לנו לפני שלושה שבועות כשהרופא שלח אותי לחדר לידה עם חשש לרעלת. לכן הייתי עם המוניטור עלי במשך כמעט שעה וחצי, כדי לברר אם הירידה שראו בדופק בתזוזת העובר אכן מעידה על בעיה. בסופו של דבר הרופאה המאוד סימפטית שיחררה אותי, כי הכל נראה תקין. אבל אם זה היה קורה אתמול, היא היתה חוששת לתת לי ללכת.

לפעמים אני תוהה כמה הרפואה המודרנית ועודף האינפורמציה החלקית שמכשירים מודרניים נותנים לנו, באמת תורמים לבריאות. לא מיילדים לידות עכוז למשל, כי אין למיילדות ניסיון עם לידות עכוז, לכן מפנים אוטומטית לקיסרי, דבר שלא תורם לבריאות היולדת. 25% מהלידות הן בניתוח קיסרי, כמה מהן חיוניות? כל הזירוזים, בצדק ולא, פקיעות המים, ההתערבויות, התנוחות הנוחות לרופאים - כמה זה באמת מעלה את אחוז הלידות התקינות? לא נראה לי שאפשר לדעת. מצד שני, כשיש ירידת דופק במוניטור בציר והיא עיקבית, ברור לי שאסור לקחת סיכונים ואז קיסרי הוא באמת הדרך הבטוחה יותר. וטוב שיש את האופציה ללדת בקיסרי, כי יש לידות שהיו יכולות להרוג את התינוק או את האמא אם היו ממשיכות ללידה טיבעית וזה נמנע בקיסרי. רק נראה לי, שיש פעמים לא מעטות שהיד קלה על הדק הניתוח, גם של הרופאים וגם של היולדות.

זהו. דו"ח מצב, שבוע 40 + 4 או 39 + 4, מי יודע? ומה זה משנה, התינוק עדיין בפנים והוא זז ממש יפה.

גמר חתימה טובה שתהיה לכם!

התאריך המשוער עבר ביום שישי, אבל עכשיו אני מתחילה באמת להרגיש את הסוף. אני בקושי הולכת וכשאני עומדת אני מרגישה לחצים בבטן. אז זה כבר ממש קרוב. אבל כנראה שאני עוד לא מוכנה לגמרי. קראתי שלקראת הלידה מופרשים עוד ועוד הורמונים, כאלו שגורמים להתכווצויות, כאלו שמשחררים את הליגמנטים ועוזרים לעצמות האגן להיות יותר גמישות, וכאלו שגורמים לתחושת רגיעה. התכווצויות - יש, גמישות של האגן - יש, חוסר היציבות שלי מבהיל, אבל איפה המרגיעים? אני עצבנית נורא. אתמול הייתי עוד יותר עצבנית אני חייבת לציין, אז אולי בכל זאת הם עובדים. אני חייבת לציין שאני בעיקר מרגישה שאני רוצה שיעזבו אותי בשקט ויתנו לי להתמקד בעצמי. התעצבנתי על ממיע שהתחיל לדבר איתי על רכישת מכשירים חשמליים לבית החדש. אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו, אפשר לעשות את זה תוך שבוע בדצמבר כשזה יהיה רלוונטי ויהיו מבצעים. אני מתעצבנת מהאימילים של מנהלת המעבדה שלי שמבקשת אותי למלא טופס רכישה. אני לא כועסת עליה, אנחנו צריכים להוציא את כל מה שנשאר בחשבון שלנו עד מחר, כדי שלא יבלע על ידי האוניברסיטה, אבל זה בכל זאת מעצבן אותי.

מה אני כן רוצה לעשות? לא לדאוג, זה ברור. אני רוצה להתחיל לעבוד על גרנט לפני הלידה כדי שאחרי זה יהיה יותר קל.

אז עוד מעט אתחיל.

גמרתי אתמול את הספר החדש של יוכי ברנדיס, הפרדס של עקיבא. מאוד אהבתי אותו, אבל אני חושבת שגם הוא עצבן אותי, הוא בוודאי הסעיר אותי וסערה בימים אלו מתורגמת ישירות לעצבנות. היא כותבת נהדר, וגרמה לי לחרוש את ויקיפדיה על חז"ל ועל ספרות החוכמה היהודית והתקופות השונות והמרכזים היהודים הדומיננטים בתקופות השונות. אני ממש בורה. לא נשאר אצלי כלום מהתיכון וההיסטוריה של עם ישראל שלמדנו בו. אפס קצהו של חוט. אם היו מספרים את ההיסטוריה כמו שהיא מספרת אני חושבת שהייתי זוכרת הרבה יותר. היא מדברת על אנשים אנושיים ורגשות וטיפוסים ומאבקי כח וזה צובע את הכל בצבעים אחרים. אני חושבת שמה שהטריד אותי בעיקר בסוף הספר, הוא למה זה מגיע לנו? כל ההיסטוריה הרדופה של עם ישראל. בכל מקום בכל זמן רדפו אותנו והאשימו אותנו בכל הצרות של התקופה. במיוחד באירופה, במיוחד הנוצרים, ועכשיו המוסלמים. למה זה היה כך? ואיך ולמה שרדנו את זה? זה אף פעם לא קל להיות מיעוט, אנחנו לא היחידים בהיסטוריה שהיינו מיעוט נרדף. אבל הקונסיסטנטיות של הרדיפה מצד אחד ושל ההשרדות מצד שני, נראים לי יוצאי דופן. אני תוהה אם זה היה כך גם אם היו מניחים לנו לנפשנו. כי בארה"ב די מניחים ליהודים לנפשם והיהודים הולכים ומאבדים את הזהות היהודית שלהם. מה שעוד מטריד זה שבכל דור בארץ ישראל, מה שהורס בסופו של דבר את העם הוא שנאת חינם ומחלוקות פנימיות. זה לא התחיל במדינת ישראל המודרנית, זה חלק מאיתנו כבר 3000 שנים. כאילו כרוניקה ידועה מראש של שנאת אחים ומחלוקות בין הפלגים השונים שבסופו של דבר מביאה לנפילת הממלכה. שני בתי המקדש נפלו על שנאת חינם - לא מטפורית, מעשית. למה אנחנו לא מסוגלים לחיות בשלום זה עם זה בארץ הזאת? למה אנחנו לא טובים בלוותר ולהשלים ולנסות לקרב למרות הפערים? ארה"ב היא אוסף אנשים מכל העולם אבל כולם מתנהגים יפה שם, כי החוק והאכיפה אימתניים. כאן זה ממש לא, מרוב גמישות שילטונית האיש הישר בעיניו יעשה, והבלאגן, התיסכול והכעס יוצאים אחד על השני. כל כך חבל.

נו טוב. חזון אחרית הימים וזה. אני לא רוצה להתעצבן מעבר למה שאני כבר. להתראות בינתיים, אני מקווה לחדשות טובות בהמשך...