מראש אני מזהירה, זהו סיפור בדיוני.
לא היה לי מעולם אח גדול ושום דבר פה לא קרה, אבל זה מה שיצא לי מהיום הזה.
~
הוא היה האח הכי מדהים שהייתי יכולה לקבל.
אהבתי אותו בכל חלק וחלק מליבי ומגופי.
כשהוא היה מחייך אני הייתי מחייכת.
כשהוא היה כועס אני הייתי כועסת.
כשהוא היה עצוב אני הייתי עצובה.
כשהוא היה צוחק אני הייתי צוחקת.
לעולם לא היה משאיר אותי לבד.
אבא לא היה לנו. לו היה זכרון ממנו, שהוא מניף אותו באוויר, אך כשאמי ילדה אותי, שנתיים אחרי הולדתו, הוא ברח.
אחי הטוב החל לעבוד מהרגע שהגיע לגיל 14.
בקולנוע הסכימו לקבל אותו בתור סדרן.
בדיוק באותה השנה אמי חטפה שבץ ומתה. הוא היה כל מה שנשאר לי.
בגיל 12, אחי שהיה גם האב שמעולם לא היה לי הפך להיות גם אם בשבילי.
מכרנו את הדירה שהייתה לנו ועברנו לדירת 2 חדרים. סלון וחדר שינה לשנינו.
הוא מימן לי את הלימודים והכריח אותי להבטיח לו שאני אלמד הכי טוב שאני יכולה, גם בשבילי וגם בשבילו - הרי בגיל 14 הוא הפסיק ללמוד.
הבטחתי לו, ומאז לא היה לי ציון פחות מ-90.
כל כך אהבתי את המבט המרוצה שלו, את הנשיקה שהמצח שלי היה מקבל ממנו, את ה"כל הכבוד, חכמה שלי", שהיה גורר אחריו חיבוק.
למרות שהוא תמיד היה צריך לעבוד, הוא היה בא יום יום לבית הספר לאסוף אותי. היינו מגיעים הביתה והוא היה הולך להתקלח, בזמן שאני הכנתי לנו אוכל.
תמיד הייתי מביאה לו יותר, למרות שזה היה מכעיס אותו.
בבקרים הוא היה עובד במוסך, ואחר הצהריים עד ללילה בבית הקולנוע.
אם התאפשר לו הוא היה מביא אותי לבית הקולנוע, מושיב אותי בקופות והולך לעבוד.
מדי פעם הייתי עוזרת לו לסדר ולנקות, ותמיד העובדים שם ביקשו שאני אעזור בקופות או בקפיטריה.
הם היו טובים, העובדים. בכל פעם שהייתי עוזרת הם היו מוסיפים לו כסף למשכורת, אז הייתי מנסה לעזור להם כמה שהייתי יכולה.
כשהייתי חולה, אחי היה מבטל את העבודות שלו עד שהבראתי. הוא היה יושב איתי בבית, מקריא לי ספרים וממציא לי אגדות.
טלוויזיה לא הייתה לנו, וגם מחשב לא.
אם הייתי צריכה להכין עבודות, הייתי מכינה אצל חברות שלי או בספרייה.
אחי עבד קשה בשביל לקנות לי פלאפון משוכלל, למרות שהתחננתי אליו שלא יקנה לי. פלאפון ישן שיש בו רק שיחות והודעות היה מספיק לי, אך הוא התעקש.
הוא רצה שאני אהיה נורמלית, שלא ארגיש שונה מחברותיי, אך הוא לא הבין שהכי חשוב לי היה שהוא ישאר בשבילי תמיד.
ככה גדלתי עד גיל 16, עד היום שבו הוא קיבל זימון מהצבא.
בערב, לפני השינה, הוא התיישב במיטתנו, ופרצוף מהורהר על פניו.
"מה קרה?" שאלתי אותו בעדינות.
"רוצים לגייס אותי." הוא ענה.
ההפתעה הייתה ברורה על פניי, כי ידעתי שלא אמורים לקבל אוו אם הוא היחיד שנשאר לי והיחיד שמביא כסף הביתה.
ביום של הזימון הוא ליווה אותי לבית הספר.
"אני אדבר איתם, אסביר להם שוב את המצב והם יבינו." נשק לי על קודקודי ועזב אותי בבית הספר.
ב3 בצהריים, כשסיימתי ללמוד, נעמדתי בשער וחיכיתי לו, עד שנזכרתי שהיום הוא לא יבוא.
בפעם הראשונה מגיל 12, הלכתי לבדי הביתה, הייתי לבדי בדירה ואכלתי לבד ארוחת צהריים.
הוא חזר בלילה.
אני חיכיתי לו בסלון, מדפדפת בספר בלי באמת לקרוא, כל כמה דקות מרימה את ראשי לדלת.
"הנה אתה! כמה זמן לקח לך?" שעטתי עליו בחיבוק והוא שלח לעברי חיוך תשוש.
"הכנתי לך אוכל, שב ותאכל." הורדתי את נעליו ואת המעיל שעטף אותו והובלתי אותו למטבח.
יותר מלאכול, הוא שיחק באוכל.
"רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי אותו ובפעם הראשונה באותו הלילה הוא הרים אלי מבט.
"הם אמרו שמלחמה מתקרבת, ושהם צריכים כל מי שיכול להילחם."
עזבתי את בית הספר והתחלתי לעבוד בבית הקולנוע ובמסעדה קטנה.
שבועיים לאחר מכן ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס. הוא לבש מדים ואני צילמתי אותו ואותנו ביחד.
"ברגע שהמלחמה תסתיים, אני אחזור ואת חוזרת לבית הספר!" הוא חייך אלי.
נישקתי אותו והחיבוק בנינו לא הסתיים, עד שהוא כבר היה חייב לעלות לאוטובוס.
"אני אוהבת אותך הכי בעולם, ובחיים לא הייתי מחליפה ואפילו לא שנייה אחת מחיי." הוא הזיל דמעה ומחיתי אותה.
"את לא מתארת לעצמך כמה שאני מאושר שאת אחותי. אני אוהב אותך ורק אותך." הוא נשק לי שוב ועלה לאוטובוס.
הנפתי את ידי לשלום והוא הצמיד את פניו לחלון, שולח לי נשיקות וחיוכים. שנינו בכינו כמו תינוקות.
ובמלחמה הזו, איבדתי את הדבר האחרון שנשאר לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
