אתם לא מבינים איך זה שההורים שלי החליטו להתגרש ב22.4.12, וקיבלו גט סופי ב5.2.14.
בחישוב מהיר כמעט שנתיים (נראלי, אני 3 יחידות אז בכל זאת).
כל הפאקינג שנתיים האלו, שזה מסוף כיתה י' עד אמצע כיתה יב' החיים שלי פשוט הפכו להיות בלאגן כל כך עמוק.
אני, נערה בסוף כיתה י', לוקחת או מקבלת הכל לידיים שלי.
מה זה הכל?
אז ככה...
הכל זה - אמא כועסת בתהליך גירושים.
אבא פגוע בתהליך גירושים.
סבתא שלא מבינה מה נפל עליה ולמה הבת שלה החליטה להתגרש.
אח בן 10 (בתקופה ההיא) שלא מבין למה ההורים שלו מתגרשים.
אחות בת 6 שלא מבינה למה אבא לא ישן בבית ולמה אמא כבר לא אוהבת אותו.
משפחה של אבא שלא מבינה מאיפה זה הגיע.
בני דודים ובני דודות ובנות דודים ובנות דודות משני הצדדים שלא מפסיקים להציף בשאלות.
חבר של אמא שפתאום הופיע והצטרף למשפחה.
חברה של אבא שפתאום צצה ועברה לגור אצלו תוך חודשיים.
מבוגרים שמרחמים על המשפחה וחושבים שאנחנו סובלים.
אנשים שמאשימים את אמא \ אבא.
ילדים בגילי שלא יודעים איך לתמוך או מתי כדאי להפסיק לנסות לעזור.
אנשים שגם הם חוו גירושים וחושבים שהם מבינים הכל.
ואלו הדברים שרק קשורים לגירושים (במהלך כל השנתיים של הגירושים).
אני לא מדברת על זה שזה פאקינג הסוף של כיתה י'.
פעם ראשונה שנחשפתי למתכונות, מגנים, בגרויות, לחץ מטורף מהמורים, תלמידים שנשברים.
איכשהו עברתי את התקופה הזאת ודווקא בשלום.
אוקיי... הגענו לחופש הגדול.
אני מתחילה לעבוד, עובדת כל החופש הגדול, טסה לגרמניה (איכשהו עם אמא וחלק מהמשפחה מצד אבא), נוסעת לצפון עם המשפחה (פעם ראשונה בלי אמא) וחוזרת לעבוד.
את כל החופש הגדול, כמובן, העברתי בין הריבים של ההורים שלי.
אתם יודעים עד כמה זה נחמד לשמוע איך הוא מוציא קיטור עליה מולי ואיך היא מנסה לדעת מה הוא עושה עם ההיא ואיך הוא מנסה לגרום לי להיות בלשית ולעקוב אחריה ואיך היא שומרת מידע כאילו החיים שלה תלויים בזה...
בקיצור, מתחילה כיתה יא'.
אני מקבלת אגרוף לפנים מחברות שלי וקולטת שהן לא חברות מספיק טובות.
אני עוזבת את החברות האלו שלי ואת כל מה שהיה לפני ופשוט נהיית לבד.
אבל מה זה לבד? לבד לגמרי.
אמא שלי, היקרה, הבוגרת, הפכה להיות תינוקת.
סליחה, לא תינוקת, פשוט נערה בגיל ההתבגרות (אהמ אהמ אני אמורה להיות נערה בגיל ההתבגרות לא היא).
כל יום היא מחפשת לצאת, כל יום היא מחפשת לברוח מהבית, כל פעם שהיא יכולה היא הולכת לישון אצל חבר שלה, כל פעם שהיא יכולה היא טסה לחו"ל.
באב שלי לא מוכנה לשמור על הילדים לבד, לא מוכנה בכלל להבין את המצב, רק כל היום מתחמקת ובשוק ממה שקורה במשפחה שהיא גידלה במו ידיה.
אבא שלי, שאמור להיות אבא לילדים שלו, מתייחס אלינו רק בימים שאנחנו אצלו. ומה הבעיה? אני לא נחשבת ולא מוכנה להיחשב כ"ימים אצלו". אני באה כשאני רוצה, רואה את אבא כשאני יכולה, לא כל יום ראשון ושלישי אצלו ולא ישנה אצלו כל שבת שניה. אני כבר בוגרת.
ואו.
מקסים.
מי כמובן נדפק מכל העסק?
ניחשתם נכון.
אני.
למה אני נדפקת מכל העסק?
כי במקום שיש בו 3 מבוגרים וכל השלושה מתנהגים כמו תינוקות, ויש עוד 2 ילדים קטנים שמישהו צריך לשמור עליהם ולהיות איתם ולהסביר להם מה קורה (למרות שרוב הזמן בעצמי לא הבנתי מה קורה) ולהחזיק אותם כשהם נשברים, צריך להיות בוגר אחראי.
אז איך זה שילדה בת 16 הפכה להיות המבוגר במשפחה?
שאלה מעולה.
אם תמצאו תשובה, אני אשמח לשמוע אותה.
אני כמובן מסתדרת ומצליחה למצוא לי חברים חדשים. זאת אני, שלי. ברור שאני אמצא חברים חדשים.
אני נכנסת למן תהליך של שינוי שבו אני מנסה להבין מי אני ומה אני.
הכל אצלי משתנה.
המבט על החיים, ההבנה שלי, שמחת החיים שלי, האנשים הסובבים אותי, האהבה שהייתה לי בשפע לתת.
אבל מה?
אני לא יכולה לצאת כבר.
אני צריכה כל הזמן לשמור על האחים שלי.
כשאני לא צריכה, אני ממוטטת נפשית מכדי לצאת.
אני לא מצליחה לדבר עם אמא שלי על דברים שיש לי בלב שקשורים לגירושים, וכשאני מצליחה - אני מקבלת 'לא' גדול.
אמא שלי לא מוכנה להקשיב לי אומרת לה שהיא טועה.
אבל זאת אמא שלי. אני רגילה לזה.
אמא שלי אף פעם לא טועה. אמא שלי יודעת הכל.
חבר שלה כמובן לא עוזר.
אני מנסה להסביר לאבא שלי שיפסיק לעשות ממני מרגלת, אני לא רוצה להודיע לו כל פעם מה אמא שלי וחבר שלה עושים.
אבל הוא לא מבין שהוא פוגע בי.
הוא לא מבין שלשלוח את הבת שלו לרגל אחרי אמא שלה זאת לא הדרך הנכונה.
וחברה שלו כמובן לא עוזרת.
איפשהו בתקופה הזאת עשיתי מעשה נוראי לאחת החברות הטובות החדשות שלי, שעד היום אני לא סולחת לעצמי עליו, וגיליתי שאנשים יכולים להיות מדהימים וסלחנים וטובי לב. זה היה בערך בתחילת 2013.
ואז, כמובן, מגיע הרגע (16.5.13).
אחרי טיפה יותר משנה, מגיע מישהו חיצוני ומגלה לי משהו שלא הייתי צריכה לגלות ממנו.
אני מאבדת כל רצון לחיות או כל רצון לתקשר עם אנשים.
עוברת תקופה ואני נצמדת לאבא שלי וחברה שלו, לא מוכנה להמשיך במה שהולך.
בזמן הזה אני שומעת המון דברים שאני לא צריכה להיחשף אליהם, אבל אני כן נחשפת.
תמיד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
הבעיה היא שאיבדתי אמון באדם הכי חשוב לי בעולם, ואני לא מוכנה לתת לו לתקן את זה.
אני שומעת המון המון לכלוכים וזבל ובגלל שאני שומעת את זה רק מצד אחד ולא מוכנה לתת לצד השני אפילו הזדמנות, אני מתחילה להאמין בכל הזבל הזה.
עוברת עוד תקופה ואני רואה איך הכל מתדרדר.
אל תשכחו, כמובן, שכל הזמן הזה קורה בכיתה יא'. זאת הכיתה הכי קשה, הכי לחוצה, הכי מטורפת והכי נוראית שיכולה להיות.
ואני? אני בכלל לא יודעת מה הולך בבית ספר.
מה שכן? בחיים, בחיים לא השתמשתי בתירוץ "ההורים שלי מתגרשים".
לא משנה מה קרה, איחרתי, הברזתי, נכשלתי, בחיים לא השתמשתי בתירוץ הזה. עמדתי מאחורי ההחלטות שלי תמיד.
אני לא חושבת שבכלל ידעו בבית ספר מה קורה אצלי בבית.
אחרי כמה זמן זומנתי לפגישה אצל דודה שלי מצד אמא, אחרי שאבא שלי דיבר איתה ולפני שאמא שלי דיברה איתה.
הסברתי לה את המצב ובלילה, אחרי שכל היום התחמקתי מלהיות בבית כי ידעתי שאמא שלי בהלם ממה שדודה שלי אמרה לה, חזרתי הביתה.
היא חיכתה לי, כמובן.
התחלנו לדבר אחרי הרבה זמן שלא נתתי לה להתקרב אלי ושתינו בכינו כמו ילדות קטנות.
דיברנו כל הלילה והשלמנו. עדיין לא בטחתי בה. ככה זה כשהאמון הכי הכי גדול שיש פשוט מתנפץ.
עברתי את יא' בלי בכלל להרגיש את הקושי שלה, כשכל החברים סביבי מתפרקים לרסיסים. איך עשיתי את זה?
פשוט מאוד.
היה לי מספיק בלאגן בבית ובתוכי מכדי לדחוף אליו עוד בלאגן.
נהרסו לי כל חיי התיכון שלי.
ככה הרגשתי, ככה אני עדיין מרגישה.
טוב, לפחות עד שהם קיבלו גט.
היו עוד מקרים ועוד סיפורים אבל אני כבר שעה יושבת על הפוסט הזה (לא בהגזמה, יותר מ50 דקות אני עליו) ואין לי כבר כוח לכתוב על זה יותר.
מה שכן, לא משנה מה עשיתי, לא משנה כמה תמכתי, כמה הגנתי, כמה גוננתי, כמה עזרתי וכמה הייתי פה בשביל כל אחד שהיה צריך אותי... לא קיבלתי קרדיט אחד.
לא קיבלתי תודה אחת.
לא קיבלתי מילה חמה אחת.
לא קיבלתי חיוך.
לא קיבלתי כלום שאומר "אנחנו מבינים כמה קשה לך ואיזו ילדה מופלאה ומקסימה את וכמה שאת חזקה ואיך את מצליחה להחזיק על עצמך כל כך הרבה בלי להתפרק ובלי כלום".
והייתי צריכה את זה.
ואו, כמה שהייתי צריכה את זה.
ואני עדיין צריכה.
ומהרגע שהם קיבלו גט... שזה לפני טיפה יותר מחודש...
הם הפכו להיות החברים הכי טובים.
פתאום יוצאים, מדברים, מבלים, מטיילים איתנו, צוחקים, מצטלמים.
מה קורה פה?
למה הרסו לי שנתיים בחיים בשביל לחזור להיות חברים הכי טובים?
למה לא לבקש גט מראש?
למה לא להיות ככה מראש?
למה הייתי צריכה לסבול כל כך הרבה, ילדה קטנה שבסה"כ מנסה לעבור את התיכון?
אז תודה אמא אבא,
תודה באב,
תודה אחים קטנים,
תודה משפחה,
תודה חברים,
תודה חברים של ההורים,
תודה אנשים מבוגרים,
תודה אנשים מאשימים,
תודה כיתות מלחיצות,
תודה שאף אחד לא עזר לי.
והכי תודה?
לעצמי.
למה?
כי רק אני הייתי פה בשבילי.
(לקח לי לכתוב את הפוסט הזה שעה ו11 דקות. בין היותר ארוכים [מבחינת הזמן לא המלל] שכתבתי).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
