היא רצה. לאן? היא לא יודעת, אך מהרגע ששמעה את הבשורה היא רצה.
היא מרגישה כאילו עברו יובלות מאז שברחה מהבית, למרות שלפי שעון ביתה עברו רק כמה שעות.
היא רצה, לבושה באותה שמלה כחולה עם הסינר הלבן, שיערה הבלונדיני פרוע כי היא שכחה לחבוש את הקשת שלה, עם אותן הנעליים השחורות שתמיד לחצו עליה.
הארנב הלבן שתמיד ממהר, עוף הדודו, התאומים המוזרים, הזחל החכם והעשן שתמיד סביבו, הכובען המטורף, ארנביב, נמנמן וכמובן, חברה הטוב מכולם, החתול צ'שייר.
היא רצה כי היא אינה יכולה להאמין לבשורה שחברה בא לבשר לה - סגרו את ארץ הפלאות.
אין יותר מקום מסתורי ומוזר, מקום ששימש לה לבית, שהביא לה תחושת ביטחון.
היא נותרה לבדה.
מאז מצאה את המקום הייתה חוזרת אליו, משחקת מחבואים עם צ'שייר, שתמיד ניצח, שותה תה עם חבריה - הכובען (שלבסוף היא הצליחה להבין את הטירוף שלו), ארנביב ונמנמן, רצה אחרי הארנב הלבן ומנסה להרגיע אותו מהמהירות שבחייו, יושבת על הפטריה עם הזחל החכם (אבל לא, לא מעשנת) ובורחת מחיילי הקלפים של המלכה האדומה.
ועכשיו? הארנב הלבן הגיע לביתה באישון לילה, מתנשף, והחל לזרוק אבנים על חלון חדרה. היא מיהרה לצאת אליו.
סגרו את ארץ הפלאות, הוא אמר, השתלטו עליה והגלו את כל תושבי הממלכה, דמעה זלגה מעיניה. הוא לא יודע איפה כולם. הוא רק מיהר אליה, ואז סגרו את החור שדרכו היא נפלה למקום הקסום הזה.
וזהו.
אין יותר ארץ הפלאות.
הארנב היה חייב לרוץ, הוא מאחר.
והיא שוב נותרה לבד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
