פשוט עציבות כזו...
מעצבן אותי שלא משנה מה אני עושה בסוף כועסים עלי.
כל הזמן האחרון חזרתי מוקדם הביתה מבילויים או מחברים או סתם מלשבת ולראות סרט אצל אבא בשביל שאמא שלי תוכל לצאת.
היום גם היא חייבה אותי לחזור מוקדם - כי היא לא ראתה את בת דודה שלה כמעט חודשיים אז כמובן שהיא חייבת דווקא היום.
אבל אני בדיוק באמצע פרק מותח בסדרה אצל אבא, ובאלי לראות.
אז למרות שאני באמצע הפרק אני בכל זאת חוזרת הביתה בשבילה (ביום חמישי היינו בסינמה עם חברים ((עד שסוףסוף יצאתי!!!)) והייתי צריכה לחזור מוקדם הביתה כי היא רצתה לצאת) ואיכשהו, יוצא שהיא כועסת עלי בסוף!
"אם את רוצה ללכת לכי! אני לא אלך! מה אכפת לי! תעשי מה שבא לך! אני אשאר! אני לא ראיתי אותה חודשיים! אבל לא, רק את חשובה!" כאילו אני אגואיסטית.
אני? אגואיסטית?!
פחח.
אפילו בחלומות הכי הפוכים שקיימים אני לא אגואיסטית.
אבל כמובן שבסוף אני אשמה, אני הורסת, אני הרעה שמתחשבת רק בעצמה.
כבר אין לי כוח.
איך קרה שאני הפכתי להיות הבוגרת ואמא שלי הפכה להיות הנערה המתבגרת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
