חרגתי מהמתכונת הרגילה שלי של שירים בלעז (טפוי), והחלטתי שהפסקול שלי לחגיגות יהיה ישראלי.
וכך, נתקעתי בפקקים לצלילי אבי ביטר. אך זה היה פקק שונה. פקק-שישים! חייכתי לי חיוך קטן ומעצבן לכל עובר ושב. ונסיתי לגרום לכולם להרגיש בנוח-שישים.
היה חושך והיה קריר. והיו אורות והיו דגלים כל כך הרבה דגלים!
היו דגלים מפלסטיק. ודגלי בד. דגלי בד גדולים ודגלונים ושרשראות של דגלים ושרשראות של דגלונים. ודגלים עם קצף ודגלים מרוטים על הכביש. ודגלים מרוטים עם קצף ועוד כל מיני אפשרויות. לנו היה דגל שנתלה בצנעה מהמזגן.
וכך, בהעדר אפשרויות טובות יותר נסעתי רמת גנה עם מולידיי (ה' נסע מעל). לתצפת על זיקוקים.
פסיפס ישראלי
הגענו למקום טוב לתצפית. אמנם רציתי נורא לטפס על המגדל שדמה למגדל הזה מלוני-טונס ומשם הייתי זוכה לראות אפילו את זיקוקי דימונה, אבל לשבור רגל ביום העצמאות (ועוד שישים!) זה דבר לא רצוי בתכלית-שישים.
(תהייה- מה קורה כשקסאם מתנגש עם זיקוק?).
כרגיל, תמונת-מצב ישראלית נגלתה אלי. ואני החלטתי לנטוש את עמדת המקטרגת לשם שינוי, ולהביט באהבה באחיי-שישים. *דמעת-שישים נמחת*
על תקן הדוייסים- משפחה מרובת ילדים סקרנים ומצחיקים שדיברו ללא סוף.
צטטה: "אני עשיתי מופע דגלנות בבית שלי והרמתי את הדגל עוד ועוד עד שזה (הדגל) פגע באבא שלי".
צטטה2: האב-"זיקוק טועה?" (נו, על משקל כדור טועה: זיקוק מעיר אחרת ששוגר לעברנו בטעות) הילדים- "עוד פעם, עוד פעם!".
על תקן האמריקאים הציונים ו"יואהבי יהארץ"- זוג עם מבטא אמריקאי כבד ושמש בעיניים.
על תקן הרוסים-שישים1 - אם רוסייה בנה ובתה שהביטו על המתרחש בעיני תכלת.
על תקן הרוסים-שישים2- אדם מבוגר שדמה מאוד לפוטין (!) וזוגתו שהילכו להם בנחת.
על תקן הפריקצות- נערות לבושות ומטופחות למשעי שתרמו לאווירה קולות לעיסת מסטיק-שישים ומשחקים בשיער (עם סיכות הלו-קיטי)
והסריטו את הזיקוקים במצלמה שלהן. הן התגודדו להן, חומת צלילי המסטיק מבדילה אותן.
על תקן החילונימים- משפחה אקולוגית ושלושת ילדיהם נועלי הקרוקס.
על תקן הפרחה ובן זוגה- פרחה חביבה עם שיער זוהר ממי חמצן וחברה המזוקן שאמרו דברים סתמיים למדי, אבל סתמיים-שישים.
על תקן הקבוצה לאנשים חסרי קבוצה- משפחתי ואני. אנחנו משקעי כור ההיתוך וכללנו- חולצה לבנה עם עט, זיפים, כיפה, פלאפון, קרוקס, מכנסיי ספורט, סנדלי קש על פלטפורמה, משקפיים, אמפי (רולינג סטונס, איימי ויינהאוס, בואי, בוב דילן, טום וויטס, ביטלס, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה חה), חצאית שחורה ארוכה, סנדלי-כנען (במילים שלי) וטבעת מחליפה צבעים.
כולנו נתכנסו כאן היום כדי להכריז על שישים.
צטטה3-" ההתפוצצות הזו נראתה כמו פיצוץ אטומי".
צטטה4- "כבר חשבתי שראש העיר ישב על שישים זיקוקים ויעלה השמיימה".
זיקוקים זה דבר ישן וטוב. מפגן אווירי שכולו WOW! אנחנו מציינים את קיומנו ברעש וצילצולים. זה השופר הצועק "אתם פה! חישבו על זה!".
בהווה הרגשתי איך בעתיד נסתכל על זה בנוסטלגיה.
שירי נשמה של שרית חדד קיבלו את פנינו. ואני הזדעקתי. הרי נסתי מפ"ת בדיוק כדי לברוח ממנה! זה לא פייר! זה כאילו שרצתי אל מכונית חונה!
ולאחר מכן היא הושמעה ברדיו-שישים (גלג"צ מיינסטרים!) הכצעקתה? "היא בכל מקום! היא רודפת אותי!" צווחתי.
(עיריית פ"ת צ'יפרה אותנו עם שרית השנה ושנה שעברה עם יובל המבולבל. אני לא אתחיל לפרט כמה רציתי שגופי יתפרק לחלוטין בדקות נצח אלו).
ו..עוד דגלים ועוד אפשרויות.
ואנשים מחייכים-שישים ונושמים-שישים ושרים-שישים.
וינפנף עם ישראל! (מדוע הפועל ביחיד? מכיוון שזו פעולה כלל עמית-ישראלית).
מחר החור באוזון הולך לגדול,
חג שמח לכל בית ישראל!
שנה הבאה והמדינה כבר בגיל הזהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
