היא סגרה את המכסה, ונותרתי מול תהום. בעודי מביטה מלמעלה אני רואה את החיוך השובב שלה רודף הצדק נגרר אחריה.

אני כל כך כועסת על עצמי שנתתי לה ללכת מן העולם בגיל כה צעיר ובעוד מחשבותיי מתערבבות עם רגשות האשמה המכסה נפתח במהירות ואני בבהלה נמשכתי לתהום יחד איתה.

"לאן את לוקחת אותי?" הספקתי למלמל לכיוונה בחוסר אמון מוחלט, לפני שצנחתי ללא מעצורים נמוך מאד לתוך החושך האינסופי, לא ברור לי עדיין מה יש שם בתחתית שכל כך חשוב לה להראות לי. ואולי בעצם היא רוצה לסגור איתי חשבון שנותר פתוח...

עכשיו, אני כבר ממש מפחדת - הטון כבר לא נשאר רגוע, ואני חוזרת שנית על שאלתי הראשונה. אך היא אינה מגיבה לי, כאילו צוחקת בליבה על חוסר האונים שאני נתונה לו כעת. כאילו אינה שומעת דבר מלבד עצמה.

אני כבר קצת מסוחררת מריחוף הפלאים הזה, נדמה לי שאנמנם קצת.

היא עצמה את עינייה.

בעודה חולמת על היותה בחוף הים עם צ'יקה הכלבה וכמה חברות ילדות, המציאות לא הרפתה ממנה והיא התעוררה כשגופה הזעיר נחבט ברצפת התהום החשוכה.

"אאאא... אאיפה אני?" חבוטה מן המציאות מלמלה בקול רועד.

את נרצחת, הגעת כעת לבית הילדות. פה תסיימי את לימודייך, תקימי משפחה ותיהיי לאם.

"אבל איפה אמא? איפה אבא? איפה כולם?".. אני לא רוצה להיות פה!

היא זועקת ובוכה ומנסה למשוך את עצמה לכיוון המכסה של התהום כדי לצאת משם ולחזור לחייה.

אחרי כמה נסיונות כושלים שלוו בבכי הסטרי, משו אותה כמה בנות לכיוון חדר השינה והרגיעו אותה בדברי מתיקה מעודדים.

לחור השחור מגיעות ילדות שנפלו קורבן לשפיות מעורערת של פסיכופטים. הן מגיעות אחרי התעללות איומה, הן חסרות כל אמון, הן עדיין תמימות.

פה הן מתחזקות, משתקמות ומתפתחות. אך לשם הן לעולם לא יכולות לשוב. כי תמימות וטירוף מנוגדים זה לזה, ואין מקום לשתי התכונות הללו יחד באותו עולם.

אם היו הופכים את הגלגל וזורקים לחור השחור את הפסיכופטים, הן יכלו היו להשתקם וגם לחזור לאבא ואמא שמתגעגעים לנצח והולכים לישון עם הבובה שירן כל לילה.

כתבתי את זה כי אני סובלת מהזיות בעקבות ילדה כזאת שעברה חוויה דומה ונרצחה. זו פחות או יותר ההזייה שלי שכתובה כאן לנגד עינכם.

רגשות האשמה חזקים ולעיתים מונעים ממני סדר יום ושגרה רגילים.