הן מסתכלות עליה ובליבה צריבה חותכת ומכאיבה.

היא נשפטת על דברים שלא עשתה, דברים שמכאיבים לה והיא אינה אשמה.

היא שותקת יום יום ומתהלכת במסדרון עם עצב בנשמה, וחיוך מזוייף

עם רגשות אשם על דברים שלא עשתה.

ומרוב שתיקה היא כבר נחנקת, את כל רגשותייה דוחסת ואוחזת.

והן ממשיכות להסתכל, ולהיות חזקות על חולשתה, ולהרגיש מושלמות על הפגמים שלה.

עד שיום אחד היא החליטה, שלא עוד תלך במסדרון בעצב.

אז היא את ראשה לשחקים הרימה, וצעדה בבטחון גבוה משם. הרבה מעל אפן הסולד שלהן.

וברגע אחד היא כבר לא שונה, וגם הן אינן מעזות לדבר עוד.

היא עוזבת את כל הכוחניות שבה, וצונחת בשקט אל מותה.