כשנולדתי אף אחד לא שאל אותי לאיזה מן משפחה אני רוצה להיוולד והיכן ארצה לחיות את חיי.

כשנולדתי לא ידעתי האם אני יהודייה או נוצרייה או מוסלמית או אולי צ'רקסית או בודהיסטית.

 ואיש לא שאל את דעתי על היותי יהודייה.

כשנולדתי לא ידעתי שאצטרך לפחד על חיי באופן כמעט תמידי בגלל דת שלא אני בחרתי להיות שייכת לה.

כשנולדתי לא בחרתי את אחיי ואחיותיי, לא את אבא ואמא, לא את מקום מגוריי או את שמי הפרטי.

כשנולדתי לא בחרתי באיזה מדינה להיוולד או באיזה תאריך לידה.

כי כשנולדתי לא ידעתי לדבר, וכשנולדתי הייתי קטנה מאד.

וכשנולדתי לכולם היה נוח פשוט לא להתייחס.

וכעת אני כמעט בת שבע עשרה. וכבר יודעת דבר או שניים על החיים האלה, על לקיחת אחריות

 ועוד כמה דברים שלא כולם חושבים שאני יודעת.

אני רוצה לקבוע בעצמי את מה שעדיין לא גזרו עליי בהשתקה כוחנית למדיי.

אני רוצה ללכת לביה"ס כי טוב לי שם, ולצאת עם חברות בהנאה ולא כדי לברוח מהבית המזוויע שלי.

אני רוצה שיעריכו אותי, אני רוצה להרגיש טוב בבית שלי, אני רוצה שיכבדו אותי. אני רוצה שיאהבו אותי.

אני לא רוצה להיות שונה מכולם. וגם לא רק להרגיש שונה.

אני לא רוצה להיות היחידה שאכפת לה תמיד. ושאף פעם לא תדאג לעצמה לפני שדאגה לכל השאר.

אני לא רוצה להרגיש שאף אחד לא רוצה בחברתי, ואפילו לא להבין למה.

אני לא רוצה לחגוג עוד יום הולדת בעצב, כי אף אחת לא יכלה להקדיש מזמנה כדי לבוא לחגוג איתי.

אני לא רוצה לחיות יותר בצורה מתחשבת, לחשוב שמונה פעמים לפני כל מילה שאני אומרת,

בגד שאני לובשת או שיר שאני מזמזמת.

אני לא רוצה להרגיש מיותרת פה.