כשביקשת נתתי את כל כולי למען האהבה. כשנפלת, לקחתי את כל מאגרי כוחותיי כדי שאוכל להרים אותך.

כשלקחת אני חייכתי בתמימות, ברצון עז לגרום לך כמה שיותר רגעים מאושרים. כשבכית אני בכיתי איתך

שלעולם לא תבכה לבדך. כשצעקת ישבתי בשקט, כדי שלא תיהיה לך סיבה לכעוס. כשכעסת שתקתי כדי

לא להכעיס אותך יותר מזה. כשהכית עצמתי עיניים, כדי לא לדעת שזה בעצם אתה. כשתקפת אטמתי אוזניים

כדי לא לשמוע את גניחותייך. כשרצחת כבר לא הרגשתי דבר, כי לא היה לי אותי, ולא היו לי מאגרי כוחות גם לא

חיוכים מזוייפים, גם לא רצונות לימים מאושרים, גם דמעות כבר לא נשארו, ושתיקות גם לא היו. כשרצחת הייתי

בובה על חוטים, בובה בלי חיים.

כעת אני יושבת על ענן ומסתכלת מגבוהה, אתה מתהלך ברחוב חבוק בבובה על חוט שאינה יודעת דבר.

ואני מתגעגעת כל כך עד שדמעות מציפות את פניי, ואתם מתהלכים בגשם זלעפות כשמטרייה שחורה מכסה

שקרים ורגשות אפלוליים. ואתם אינכם יודעים, כי הגשם הזה לא ייגמר לעולם.

הן מסתכלות עליה ובליבה צריבה חותכת ומכאיבה.

היא נשפטת על דברים שלא עשתה, דברים שמכאיבים לה והיא אינה אשמה.

היא שותקת יום יום ומתהלכת במסדרון עם עצב בנשמה, וחיוך מזוייף

עם רגשות אשם על דברים שלא עשתה.

ומרוב שתיקה היא כבר נחנקת, את כל רגשותייה דוחסת ואוחזת.

והן ממשיכות להסתכל, ולהיות חזקות על חולשתה, ולהרגיש מושלמות על הפגמים שלה.

עד שיום אחד היא החליטה, שלא עוד תלך במסדרון בעצב.

אז היא את ראשה לשחקים הרימה, וצעדה בבטחון גבוה משם. הרבה מעל אפן הסולד שלהן.

וברגע אחד היא כבר לא שונה, וגם הן אינן מעזות לדבר עוד.

היא עוזבת את כל הכוחניות שבה, וצונחת בשקט אל מותה.