אני חוזרת עם אבא מחברה של אמא, ואנחנו עוצרים על הטיילת ליד הים. אבא אומר בואי נטייל קצת.
אנחנו מגיעים למזח ואני עומדת שם ומביטה על האינסוף שנשקף מכל כיוון, על הדייגים, אני מסתובבת ומתסכלת על אבא ופתאום אני עצמי לפני 10 שנים.
פעם אבא היה בורח מהבית בשבת בבוקר אל המזח ולוקח אותי איתו. לפעמים כדי לדוג, ולפעמים סתם כדי לברוח מאמא.
היום הם גרושים.
היום לפעמים גם אני רוצה לברוח מאמא.
אלה הרגעים האלה שאני מסתכלת על אבא כמו שהייתי מסתכלת עליו לפני שהם התגרשו. כאילו הוא רק אבא שלי. לא הייתי רואה אותו כבן אדם כמובן, הייתי רואה אותו אחרת. כאילו אין פגמים. וכשאמא ואבא התגרשו לא הבנתי למה, למה שתהיה סיבה כלשהי, ולו הכי קטנה שהם יתגרשו?
ומאז הגירושים, אני רק מוצאת את הסיבות. אינספור סיבות לגירושים. אמא המסכנה, ברור שהיא תתגרש ממנו. לא הייתי רוצה להגיע אליו בשבתות אבל הייתי עושה זאת רק כדי שאחיי הגדולים לא ייכעסו, או כי הייתי מעדיפה שהוא ישאר לבד ולא אמא.
והיום ראיתי אותו כמו אז. כמו אז כשהוא לימד אותי לנסוע בפעם הראשונה על אפניים ללא גלגלי עזר, בדיוק שם, על יד המזח. כשהוא נתן לי לדוג לבד בפעם הראשונה. כשהוא היה שוחה איתי בים. כשהוא היה בונה איתי ארמונות בחול. כמו אז כשאבא שלי היה גיבור בעיני. שאהבתי שאבא היה רק נגר.
ובמציאות של עכשיו אני רואה את אבא שלי, חסר השכלה, ולכן גם מובטל, אדם ביש מזל, הוא פשוט התגלגל בחיים הלא נכונים, הרי זאת לא אשמתו שהוריו נפטרו עוד לפני שהתגייס. שניהם. וגם אחותו התאומה. אני מסתכלת עליו כמו שהוא ואומרת לעצמי שאני בחיים לא אגיע למצב הזה.
הייתי רוצה לראות את אבא כמו פעם. גיבור.
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה מאז הגירושים, שאבא ואני עשינו משהו ביחד, ששנינו אוהבים. כבר 8 שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
