כי שלו תותח;
חייכתי כי רק שכחנים כמוני מסוגלים להבין ולדעת בדיוק על מה היא מדברת, לזהות את הזכרונות המשתמרים בגוף ולא בראש, אלה ששוקעים על עור התוף ועל רשתית העין, שנצברים בסיבים העייפים של השריר ומתקבצים על קרומי הבטן ובחללים של האף. הנה הם: גייסות-גייסות הם צועדים בתוך גופי במצעדי הנצחון שלהם, חולפים במורדות הגרמיים של עמוד השדרה, רועמים באלף סוליות מפורזלות על חגווי הצלעות, בוחנים את הכליות ומגחכים.
וגם עכשיו אני מחייך, כי שכחנים כמוני, שמסננת מוחם אינה אוצרת דבר, מכירים רק את הסוג הזה של זיכרון, וכל השאר רווחים לבנים הם: רווחי הקיר שבין התמונות, גיאיות העור שבין הנגיעות, רווחי השקט שבין הצלילים והלטיפה והטעמים והריחות. סלחי לי על כל ההאים הרצופים האלה, אחותי, אבל אין כמו האים רצופים של ידיעה לחיזוק הזכרונות.
הו זכרון הגוף שלך
גם לו וגם למדבר אני מתגעגעת