היי אהובות,

אני קוראת את כל התגובות.

אני כרגע פחות זמינה במייל, כשאחזור לכתוב ממחשב קבוע מבטיחה לעדכן :)

תודה רבה על התמיכה. אשמח לקרוא יותר, זה ממש עושה חשק לכתוב ומעלה חיוך. מתנצלת שאני לא מחזירה תשובות, אני כותבת כל פעם קצת ממחשבים שונים ולא בא לי לבזבז על זה זמן.

pink floyd - wish you were here

כשיש (****)

(השיר מתחיל ב00:19)

אוהבת אתכן!

פרק שנים עשר

"תעודה" חייל ביקש בעלייה לאוטובוס עם טון אדיש.

הושטתי לו בבלבול את תעודת הזהות שלי ועליתי. התיישבתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי והצצתי מעבר לחלון. שומעת ברקע כל מיני בנות מדברות בהיסוס ורואה את ההורים שלי ואת מקצת החברים שעדיין לא התגייסו מנופפים לי לשלום.

נופפתי חזרה ולקחתי נשימה עמוקה, סקרנית ודי פחדנית לקראת הפרק הבא בחיי.

שכבתי במיטה בחדר החדש והמוכר וניסיתי להירדם, לא מפסיקה להריץ בראש את היום הארוך שעבר עליי. ראיתי סרטים על הצבא ושמעתי חוויות של אנשים שכבר התגייסו, אבל בחיים לא האמנתי שככה זה ירגיש. שבבת אחת פשוט יפילו עליי את היום הכי ארוך שאי פעם עברתי ופשוט לא יהיה לי שום דבר לעשות נגד זה. 

מהבקום לקחו אותנו לשרשרת החיול. חיסונים, שאלונים, צילומים...כל כך הרבה רעשים מהוססים ובנות מפוחדות שכבר לא הצלחתי להבין מה זה אומר שהצטרפתי לצבא. וכשחילקו את המדים...החיילת בתא פשוט התעלמה מהתחינות שלי ואמרה שאין מה לעשות, ובסופו של דבר נתקעתי עם זוג מדי א' שפשוט ענקיים עליי. התחת שלי נראה כמו כדור פוטבול בגלל השפיצים האלה שיוצאים לי מצד הישבן כשאני הולכת, כי מאיזושהי סיבה לא ברור המתפרה הצבאית פשוט דפקה שם מטר בד מיותר. הצווארון מכוער לי והמדים מעקצצים על העור. 

והמפקדות בקורס...יואו, המפקדות בקורס.

הן כל הזמן רציניות ובאמת שלקחו לי כמה דקות כדי להבין שהן לא צוחקות, ובאיזשהו קטע אני באמת אמורה להבין מה הן אומרות. הן מדברות כל כך מהר, והבסיס כל כך מכוער, והבנות כאלה מוזרות ומה אני בכלל קשורה לצבא???

כל המחשבות האלה פשוט לא נתנו לי להירדם. כל הזמן רק ניסיתי להבין מה עבר עליי היום. אני לא חושבת שאני אתחבר למישהי מהבנות בקורס. הן מוזרות כאלה ואני לא מוצאת איתן שום מכנה משותף. מעבר לזה שפשוט בא לי את החבורה שלי מהבית שם. בא לי שיהיו צחוקים כמו בבית ספר. להתייחס למפקדות האלה כמו שהתייחסנו למורים.

באמצע המחשבות על היום הבא ועל הגעגועים לבית הרגשתי דמעות על הלחיים. ניסיתי לבכות בשקט כדי לא להעיר אף אחת בחדר הענק (8 מיטות!!!), שזה רק גרם לי להיות יותר עצובה כי ריחמתי על עצמי שאני אפילו לא יכולה לבכות בשקט. אחרי רבע שעה של דמעות לכרית הזכרתי לעצמי שאני צריכה להיות חזקה יותר ונרדמתי, חולמת כל הלילה על הלילה ההוא במנהטן. הלילה שעשה לי את כל הצלקות.

"טירונות ת"ש אש, בוקר טוב!" המפקדת הבלונדינית צרחה על הבוקר. השעה 6:35, קור אימים שאני לא יכולה אפילו להתחיל ולתאר גורם לכל הגוף שלי לרעוד ומיתרי הקול שלי עדיין לא מסוגלים להוציא ציוץ בתנאים האלה.

כל הבנות ענו לה בצרחות והיא התחילה להקריא לנו לו"ז להמשך היום שמכיל כל כך הרבה פעילויות עד שבאמת לא הצלחתי להאמין שנספיק לעשות הכל היום. היא דיברה כמה דקות ואז נשלחנו לחדרים שלנו למסדר בוקר. לא הצלחתי למצוא את עצמי בין כל הבנות. הרגשתי כל כך שונה ומוזרה בגלל שכולן צוחקות כל הזמן ורק אני לא באמת נהנית. פתאום לא הבנתי למה אני צריכה להיות בצבא, למה עליתי לארץ, ובעיקר...למה אני עושה את זה לעצמי?

לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי לנקות את החדר יחד עם כולן, שומעת את כל הבדיחות המתלהבות שלהן ומעלה על פניי חיוך מנומס ולא מחייב. 

הפסקת הצהריים הגיעה ב-11:45. נכנסנו לחדר האוכל ולכשסיימנו לאכול קיבלנו 25 דקות בקק"לים. הייתי כל כך עייפה והמומה עד שפשוט התיישבתי על השולחן היחידי שהיה ריק והדלקתי סיגריה, מרגישה את דפיקות הלב המהירות האלה שיש לי לפני שאני מתחילה לבכות. "אפשר לשבת?" מישהי מהקורס שעדיין לא תפסתי את השם שלה חייכה אליי. קראתי במהירות את תג השם שהוצמד לחולצת המדים שלה וחייכתי. בר לוסקי.

היא הדליקה סיגריה ושתינו ישבנו ושתקנו. היה משהו נוח בשתיקה הזאת. עד עכשיו כל הבנות תמיד ניסו לדבר איתי בכל הזדמנות והתגעגעתי להרגשה הזאת שהכל סבבה גם אם שותקים. להפחתת הלחץ. הוצאתי את האייפון מהתיק וראיתי כמה הודעות חדשות.

'אחותי, איך את? אני מתגעגעת בטירוף..תתקשרי!' מלוטם.

'ליזה, מה שלומך? איך עובר היום?' מאמא.

'ליז' אהובה, אנחנו מתגעגעים אלייך! את באה לארוחה בשישי?' מאפי.

קראתי את ההודעה משרון כשפתאום קפצה לי הודעה מאביתר. 'בייב? איך המצב רוח? יותר טוב?'

'אני רוצה לחזור הביתה...מתגעגעת לבית שלי ולחברים שלי ולמקלחת שלי ובעיקר אליך' 

'חייב לחזור,נדבר בלילה,אוהבאותך' ענה במהירות והוא כבר לא היה מחובר.

נאנחתי והרמתי את המבט לבר. "כיף לך?" שאלה.

"מה, פה? בצבא?"

"כן"

"לא" צחקתי והדלקתי עוד סיגריה, "אני בעיקר עסוקה בלרחם על עצמי" הודיתי.

"וואי, איזה תיאור מושלם" היא צחקה אחריי, "וזה נראה כאילו שכולן פה כאלה מאושרות. חרא לי. בא לי לישון ולהתקלח בחדר שלי"

"זה בול מה שסימסתי עכשיו לחבר שלי" חייכתי בהזדהות.

"אני לא מבינה למה הן כל כך מאושרות. מה כל ההתרגשות הזאת? אני בעיקר מרגישה מטומטמת שאני משתתפת בהצגה הזאת"

"לגמרי הצגה..." הנהנתי ולקחתי שאכטה מהסיגריה, "קלטת את מורן הזאת?" מלמלתי והחלטתי לתת צ'אנס לריכול.

"גם כן, חיה בסרט. הרגה אותי עם הפאנל של לואי ויטון. חושבת שזה קלאס" ענתה במהירות והדגישה את המילה האחרונה בהגייה של פרחות שגרמה לי להתפוצץ מצחוק.

"והציפורניים שלה...לא, שאפשר למות" צחקתי.

בר התפוצצה מצחוק וחיקתה את תנועות הגוף שלה. שתינו צחקנו ומבלי ששמתי לב עברו עשר דקות נוספות עד שנגמרה הפסקת הצהריים.

(*****)

בהפסקת הערב הכל כבר הרגיש קצת יותר טוב. בר ואני הסתובבנו כל היום ביחד והאמת היא שהחיבור איתה היה הרבה יותר אמיתי ומהיר מכל חיבור אחר שהיה לי בחיים. אפילו עם לוטם לקח לי זמן להתחבר. אבל בר...זה פשוט היה קליק אחד ולא הצלחנו להפסיק לדבר כל היום.

"ליז', את יכולה להראות לי תמונה של אביתר?" בר חייכה אליי כשהתיישבנו על השולחנות אחרי ארוחת הערב. ניצלנו את כל היום כדי לדעת מה סיפור הרקע של כל אחת ומיהן הדמויות המרכזיות בחיים שלה.

חייכתי ומיהרתי לשלוף את האייפון מהתיק. נצמדתי אליה ודפדפתי בתמונות, עד שהגעתי לתמונות מהטיול לצפון שעשינו עם כל החבר'ה. "שמעי, יש פה תמונות שלו...אבל זה לא ממש משחק הוגן כי הוא בלי חולצה" מלמלתי והמשכתי לחפש את התמונות.

בר צחקה והשתתקה כשנעצרתי על תמונה של שנינו כשברקע רואים את השקיעה בכינרת. אחת התמונות הכי יפות שלו. היא חטפה את האייפון מידי ובהתה בה - "יואו, אני לא מאמינה לך" היא דחפה לי מרפק קטן, "הוא כזה חתיך!" צחקה.

חייכתי חיוך נבוך והרגשתי איך הדם בוער בגוף שלי רק מבהייה בתמונה שלו. חום הגוף שלי נסק בין רגע והתרחקתי ממנה ומהאייפון במהירות, מבינה שאני חייבת להפסיק לחשוב עליו כי לא יהיה פה שום סקס היום.

אבל, גאד, הבטן הזאת שלו עם מעטה השיער הדק והנעים הז - "מה, ליז'? יש לך אולי ידיד להכיר לי? אולי אחד מהבנים בתמונה?" בר חייכה והראתה לי את התמונה של הבנים סביב הפויקה.

"וואי, ברור!" הנהנתי בהתלהבות. "הם לגמרי יהיו בקטע, אני בטוחה!"

"אכפת לכן אם נשב כאן?" מישהי הפריעה לשיחה. הרמתי את המבט וראיתי שלוש בנות מקורס אחר. הנהנתי בנימוס ושתינו העברנו נושא שיחה וחזרנו לדבר על הטקטיקה כדי להגיע ראשונות למקלחות.

ניצלתי את הדקות האחרונות של שעת הט"ש כדי להתקשר ללוטם ולאמא. אביתר לא ענה. לוטם שאלה מלא שאלות על הצבא ודיברה על התכניות לסופ"ש ובאמת שרציתי לקחת חלק ולהתלהב ביחד איתה, אבל...משהו בי לא באמת הצליח לזרום עם זה. פתאום הרגשתי שאני לגמרי נמצאת בראש אחר. המשכנו לדבר קצת על הבחור מהבר שהתחיל איתה ביום שישי, כששמעתי ממתינה. יש! אביתר!

ניתקתי במהירות עם לוטם ומיהרתי לענות לו - "בייב! איזה כיף! נשארו לי 10 דקות!"

"ליז', יפה שלי, איזה כיף לשמוע אותך" אביתר נאנח והדליק סיגריה.

"מה שלומך? איך עבר היום? אני כל כך מתגעגעת אליך, אביתר...אני מתה להיות איתך וכל הזמן אני חוש-"

"בייב, די, אל תיכנסי לזה" הוא קטע אותי בטון עדין, "גם לי קשה"

שתקתי בתגובה כי הרגשתי את הדמעות מתחילות לחנוק לי את הגרון. "את פה?" שאל.

המהמתי בתגובה. "את בוכה?"

"לא" מלמלתי בקול צרוד. רציתי להעביר נושא שיחה אבל פחדתי שכל המילים יימרחו לי מבכי.

"שקרנית" הוא צחק בשקט, "אני לא רוצה לבאס אותך עוד יותר, אבל יש לי חדשות לא הכי טובות." שתקתי כדי שהוא ימשיך. "אני סוגר השבוע. היינו צריכים להתנדב ולכל אחד פה יש סיפור יותר קשה מלשני, לא היה לי לב להתעלם מזה"

יואו...כל מה שעבר לי בראש היה 'הנה זה מתחיל'. הנה, כל מה שכולם הזהירו אותי מפניו. כל הסגירות, התורנויות, הבכי בטלפון והגעגועים...אני כולה יומיים בצבא וכבר הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. איך אני אמורה לעשות כאילו לא אכפת לי? להגיד לו כל הכבוד כמו שמגיע ל - "בייב, די, נו, אני חייב שתדברי איתי"

בלעתי את הרוק ולקחתי נשימה עמוקה. "אני כאן, אני מבינה. אין מה לעשות, נסתדר" מלמלתי חזרה בטון הכי משכנע וחם שהצלחתי לגייס.

"את מתבאסת עליי?"

"כן," עניתי והדמעות התחילו לזלוג על הלחיים שלי כשלאט לאט הגיעה אליי ההבנה שאני לא אראה אותו בסופ"ש. "אני מתגעגעת אליך, אבל אין ממש מה לעשות"

הוא שתק ועישן. "איך עבר עלייך היום?" הוא שינה גישה, "קשה לך? הכרת חברו -"

- "אביתר, אני מצטערת" קטעתי אותו, "אני צריכה לחזור לכיבוי אורות תכף ואני לא רוצה לבכות לך בטלפון," דיברתי במהירות והתחלתי לבכות אוטומטית, "נדבר מחר, אני אוהבת אותך ומקווה שעבר עליך יום טוב ושנהנית. דב-"

- "נו, ליז', חכי שנייה!" הוא ענה במהירות, "אל תנתקי ככה. אני מצטער, מה יכולתי לעשו-"

- "אני יודעת, אני לא כועסת עליך" מלמלתי, "יאללה, לילה טוב. נשיקות" פלטתי במהירות ולחצתי על הכפתור האדום. לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי את כל הלב שלי פועם בפחד ובאדרנלין לא טוב. אדרנלין כזה של ריב.

"וואי, איזה סרט רע" בר לחשה לי כשהתארגנו למסדר בוקר וסיפרתי לה במהירות על ההתרחשויות בלילה. "תקשיבי, את פשוט צריכה לקחת נשימה עמוקה ולהבין שהכל יעבור. הקורס הזה כולה חודשיים ואחריו את כבר תהיי בבית הרבה. ותחשבי על זה שזאת באמת לא אשמתו. הוא לא התכוון והוא לא עושה לך דווקא"

"אני יודעת," עניתי בשקט ונעמדתי לצדה, "אני מרגישה הכי בחורה בעולם, אבל אני פשוט לא יכולה להחליק את זה. אני מתגעגעת אליו בטירוף, בלי שום היגיון בכלל"

"אבל זה הגיוני, ליז'" בר חייכה בעדינות, "זאת חתיכת טראומה השבוע הראשון בצבא. זה הגיוני שתרצי להיות איתו. זה נורמלי וזה טבעי ואת לא צריכה להיות מופתעת מהרצון הזה"

"כנראה שא -" כל הקורס השתיק אותי בלחישות מהוסות כשהמפקדות התקרבו למבנה המגורים שלנו.

נעמדנו בגב זקוף כשהמפקדות נעמדו מולנו. "בוקר טוב ת"ש אש!" הן קראו בצעקות וכל הקורס צעק חזרה. "נתחיל בחדשות ולאחר מכן נקריא לכן את הלו"ז להיום. בשבוע הבא אתן תישארו בבסיס בשבת בתורנות שעוברת בין כל הקורסים בבה"ד -" הרגשתי שהלב נופל לי לתחתונים. אין מצב. זה לא אמיתי. כל הבנות דיברו בטירוף פתאום ותוך שלוש שניות נהייתה המולה מטורפת - "טירונות ת"ש אש!" המפקדת הבלונדינית צרחה, "שקט! כולן להירגע ולהישמע להנחיות הנוספות!"

חיכינו למפקדת בכיתה באיזה קראוון מאולתר והעזתי לסמס במהירות לאביתר, כשראיתי הודעה חדשה ממנו - 'אני יודע שקשה לך אבל קיוויתי שתצליחי לתמוך בי ולהבין שלא רק עלייך התיק הזה נופל. בוקר טוב..נמשיך לדבר בערב'

'סבבה. אני סוגרת שבוע הבא' סימסתי לו חזרה ומיהרתי לכבות את הפלאפון. 

לא חושבת על הדברים עד הסוף, פזיזה ועצבנית. בדיוק כל התגובות הטבעיות שלי שאביתר בד"כ מצליח לאזן, בגלל שלא היה בי שום רצון להתאזן בלעדיו.

נו, איך? אני ממש מקווה שאהבתן ושאתן נותנות צ'אנס לסיפור :)