 כינוי:
בת: 29 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2008
פרק 2
אני עשיתי:P
הסוף של הפרק הקודם:
כל
כך אהבתי אותה. היא הייתה 'מיס פרפקט' קטנה. היא תמיד אהבה שמלטפים אותה,
היא אף פעם לא שרטה או נשכה, והיא אף פעם לא הלכה לאיבוד. היא הייתה כל כך
יפה... לבנה ושעירה.
זהו. לא יכולתי לעצור יותר את הדמעות. הם זלגו במהירות אחת אחרי השניה, מרטיבות את הלחיים, יורדות לסנטר ומנקדות את הפוך.
ניתקתי את השיחה וחזרתי לסרט.
העלתי את הווליום, וניסיתי לשכוח את המחשבות.
הרגשתי חתולה שמלקקת לי את הלחי. סובבתי את הראש.
"פיצי?!"
**************
פרק 2:
"מה?! אבל איך..?!" מילמלתי לעצמי. הראש שלי הסתחרר. הייתי משותקת. פיצילה שלי חייה?! לא. זה לא יכול להיות. אני מדמיינת. אבל הרגשתי את זה. איך זה יכול להיות?!?! רציתי שהכל יגמר. שפשוט יגמר וזהו. לא ידעתי למה התכוונתי 'יגמר' אבל ידעתי שאני רוצה את זה.
וככה ישבתי ופחדתי. דקות ארוכות, אפילו שעות. ישבתי ופחדתי.
ההורים בחו"ל, אחותי עם חבר שלה.
ואני עם פיצי. או שלא?
סובבתי את הראש שוב כדיי לבדוק אם היא עדיין שם.
היא נעלמה.
והפוך יבש.
אני חיייייייבת לגלות מה קורה פה.
כואב לי הראש...
פתחתי עיניים בקושי רב.
איפה אני?
אני בבית חולים?!?!
למה?
"היא התעוררה!" צעקה אחת האחיות, " דוקטור!"
"ירדן למה אני פה?" שאלתי את אחותי הגדולה. ירדן הייתה עם שיער פזור ולא מסודר, ושקיות מתחת לעיניים. האיפור שלה היה עקום והיא בכתה.
"ירדן! מה קרה?" לחצתי עם המעט כוחות שהיו לי. הרגשתי שזה לא טוב.
"התעלפת" ענתה האחות. נלחצתי, "מהתמותתות עצבים. את זוכרת אולי מה קרה אתמול? כי קרה משהו חריג במיוחד."
מה קרה אתמול?! לא קרה שומדבר מיוחד אתמול שיכול לגרום להתמותתות עצבים...
לא זכרתי. באותו רגע בקושי זכרתי איך קוראים לי.
אבל בטוח שקרה משהו מוזר שאני לא זוכרת.
כמה שניסיתי יותר להתרכז רק כאב לי יותר הראש.
"הזעקנו את אמא ואבא. הם יעלו על המטוס הראשון לארץ."
"הם יבואו?!" שאלתי בלחץ. כנראה בלב, כי אף אחד לא ענה לי.הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ. אם אמא ואבא באים זה כנראה ממש ממש רציני.
נסיתי להרגע. עצמתי עיניים ואחרי כמה שניות הגעתי לרחוב שלי. והנה פיצי!
היא מרוחה על הכביש... זה הרגע שהיא נדרסה. אני בוכה. זה הסיוט הכי גדול
שלי. ברגע שזה קרה קיוויתי שאני לא אראה את זה יותר לעולם.
אבל.. היא קמה! והיא גדלה וגדלה... היא הופכת למפלצת והיא דוהרת אליי...
אהבתם?
תגיבו.
לא אהבתם?
תגיבו.
| |
סיפור בלי שם. זה שם הסיפור.
היר איז מיי סטורי!!!
אני תכף מתחילה עם העיצוב אבל קודם הסיפור :P
בזמן
שהתחיל לרטוט הסלולרי שלי על שולחן הקפה בסלון, הייתי מכורבלת בתוך שמיכת
הפוך שלי, ושקועה בסרט רומנטי משנות ה-20 הטלויזיה. לקחתי עוד לגימה
מהשוקו החם והנחתי אותו על השולחן. "היי יוב!" עניתי. "מה קורה?" יובל הוא
החבר הכי טוב שלי. ההורים שלנו היו חברים עוד מימי התיכון, ואחד האנשים
הראשונים שהכרתי זה יובל.
"סבבה. רוצה לבוא עליי? נראה איזה סרט" לא ממש רציתי לצאת מהבית, ובחוץ השטולל מבול. אבל גם לא רציתי לסרב.
"ותזמיני
גם את מיה" מיה היא החברה הכי טובה שלנו. אנחנו חבורה קטנה כזו. רק שיש
בעיה קטנה- שניהם מאוהבים אחד בשניה ומתביישים. ונמאס לי להיות בניהם,
ונמאס שהם מדברים איתי שעות על כמה שהם אוהבים אחד את השני.
"אולי תזמין אותה אתה לשם שינוי?!" כבר ידעתי למה לצפות, הוא נאנח באכזבה ואז הגיעה התשובה שהכי לא ציפיתי לה;"טוב."
הייתי המומה. כבר חשבתי שהוא אף פעם לא יעשה את זה.
"דני?! דנדוש?! דניאל?! דניאלה?!?! הלווווווווווו!!!!!"
"מה? מי? הלו? היי! סליחה. נו למה אתה מחכה?! למה אתה עדיין על הקו איתי?! 'תקשר עליה!!"
כל כך שמחתי שסוף סוף הם יהיו חברים 
פתאום ראיתי חתלתולה שחורה מתכרבלת לידי בפוך, ואז הכל נהיה שחור.
ועכשיו
אני כאן. במקום מפחיד. אני לא רואה כלום, לא שומעת כלום, ולא מרגישה כלום.
אני במקום בלי גוף, מרחב וזמן, נראה לי. אין לי מושג כמה זמן אני כאן. אין
לי מושג איך הגעתי לכאן, ואיך אני אצא מכאן, אם אני יכולה לצאת מכאן. ואין
לי מושג מה יש כאן, אם אפשר בכלל לקרוא לזה 'כאן'. אני מפחדת, אבל אני
חייבת לחשוב חיובי. אני חייבת לחשוב, בעצם, זה הדבר היחיד שיש לי לעשות
כאן. אולי זה קשור לחתולה?! ואיך היא הגיעה בכלל?! גשם נוראי בחוץ, והיא
הייתה יבשה! כל כך הרבה מחשבות.
*בום!!!*
אני בבית(?)! והסלולרי ביד שלי...
לא עברה אפילו שניה. אז בכלל לא הייתי שם?!
"הלו?!" נשמע מעבר לקו.
"כן,
כן אני כאן."אני מקווה... רגע החתולה נעלמה. איך? אבל... יובל המשיך לדבר
ואני לא הקשבתי. ומרוב מחשבות, גם לא יכולתי לחשוב. מה זאת
החתולה הזאת? היא לא נראתה לי נורמאלית. וזה לא שאני לא אוהבת חתולים, אני
מאוד אוהבת חתולים. במיוחד מאז שאבא הביא לי את פיציל'ה לפני חמש שנים.
"דניייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!" נשמעה צעקה מעבר לקו.
"מה?!
למה אתה עדיין מדבר איתי ולא עם מיה?!" ניסיתי לסיים את השיחה, כי עוד רגע
הייתי בוכה על פיצי, שנדרסה לפני חודש. כל כך אהבתי אותה. היא הייתה 'מיס
פרפקט' קטנה. היא תמיד אהבה שמלטפים אותה, היא אף פעם לא שרטה או נשכה,
והיא אף פעם לא הלכה לאיבוד. היא הייתה כל כך יפה... לבנה ושעירה.
זהו. לא יכולתי לעצור יותר את הדמעות. הם זלגו במהירות אחת אחרי השניה, מרטיבות את הלחיים, יורדות לסנטר ומנקדות את הפוך.
ניתקתי את השיחה וחזרתי לסרט.
העלתי את הווליום, וניסיתי לשכוח את המחשבות.
הרגשתי חתולה שמלקקת לי את הלחי. סובבתי את הראש.
"פיצי?!"
בבקשה תהיו כנים...
אל תגידו לי שזה יפה רק כדיי שאני אכנס לבלוג שלכם, ותגידו לי אם זה לא יפה ומה לא יפה..
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
