אומייגאד וואדפאק.

הישרא השתנה מאז הפעם האחרונה שביקרתי פה,לפני יובלות כך נדמה לי.

אין לי כח או רצון לספר פה אשכרה משו על החיים שלי XD

סתם לכתוב

אז אני כותבת:

''ובכן,מכיוון שלא הוגבלתי בצנזורה הכל כך נפוצה בנושא המדובר ארשה לעצמי לדבר בטקסט גלוי וחופשי.

אחרי שנים של הכחשה ונסיונות עלובים לאהוב את המין הנגדי אני מוותרת.אני מרימה את ידי ושולחת מבט חד אל השמים.

הנני כאן,אל מול מבטך המבקר,אני חשופה,בשרי נגלה ופצעי פתוחים.אני חושפת את בטני הרכה,הכה בה.

אני מתחננת,העניש אותי על כל חטאיי שכן המחשבה המפתה הנוגסת בי למות בו ברגע נכחדת על ידי מחשבה על המקום אליו בנות כמוני הולכות.

אנחנו לא זוכות לאהדת הציבור החופשי,משפחותיינו מביושות,בזות לנו,מתכחשות ורגשות אשם מציפים את הדעת,

עד שהעינים מתחילות לדמוע והלב נשבר לחתיכות קטנות של כאב.

אותן חתיכות חודרות,חדות,אל ליבם של כל האנשים מסביב,זה כואב לראות אדם בסבלו,כואב לטעום את הטעם המר של הצער,לשתות את היגון,להדבק בפצעי האומללות.

ראיתי מעשי נבלה בחיי,השתתפתי בחלקם.

עתה,במבט מתייסר לאחור אני לא יכולה שלא לתהות היכן הגיוני הבריא נכח באותם זמנים.

הנה,בשחזור אחת הסצנות המפורסמות בחיי,אני,גוהרת מעל גופו הגרום של בן זוגי,משגל מתרחש אי שם באזור החלציים.

אני מנסה להיראות אמינה,לגנוח,לגלג עיני והכל הצגה גרועה,כישורי משחק לא מוצלחים במיוחד.

ובסצנה אחרת,אני הולכת עם בחור אחר,מבוגר,והוא מחייך ומדבר אלי ועיני משוטטות ממנו והלאה,נקבעות על גופה הרך ופניה יפות של בחירת ליבי בזמנו.

ובסצנה האחרונה אני עומדת מתחת לגשר ישן,נגן הבס החתיך שפגשתי מצמיד אותי אל הקיר,לשונו בפי,ידיו על גרני.

אני זורמת,מנסה להנות אך בדמיוני אני רואה את אותה אחת שלא ישנתי לילות במחשבות עליה.

חיי היו שקר זמן רב מדי,אני מודה.

היציאה המיוחלת,ההתגלות,ההשלמה העצמית וכוונותי הטהורות יותר לגבי העתיד....

כל אלה שימשו חיזוק נפשי בריא.''

Yeah bitches

קפצו לי :)

ובכל זאת,טוב לי.

מות יומת הבנאדם שיהרוס לי את זה.

יאללה נקווה ל-2011 מעולהה למראות ש-2010 הייתה מעולה בדרכה שלה,יש תמיד מקום לשיפור :)

נ.ב:יחי השיער הקצר שלי! D: