בזמן האחרון אני מרגישה את הגוף שלי הולך ומתרוקן מרגשות.
אני כבר לא יודעת מה איתי, מי אני, ומה יהיה.
אני לא יודעת לשלוט ברגשות של עצמי.
לא בכיתי כבר 4 וחצי שנים, אח שלי אומר שזה מלחיץ אותו,
שזה לא משהו אנושי וכנראה משהו לא בסדר.
לא בכיתי כשמתן נפרד ממני, לא בכיתי כשאמא עשתה לי את המוות,
לא בכיתי כשהחתולה שלי, שהייתה איתי מאז שנולדתי, נפטרה.
לא בכיתי שנפרדתי מסתיו, לא בכיתי כשאירה עזבה ל3 שנים.
לא בכיתי, פשוט לא בכיתי.
אח שלי רוצה לקחת אותי לפסיכולוג בגלל זה.
מה פסיכולוג עכשיו?
אני יכולה להסתדר גם בלי לבכות, זה אפילו מקל עליי נורא במצבים מסויימים.
אני שמחה שאני לא בוכה בקלות, טוב לי ככה והלוואי שזה ישאר כך תמיד.
אני רק רוצה את האמא הקודמת שלי, האיכפתית.
אני רק רוצה מישהו שיחבק אותי כשרע לי, שיהיה שם בשבילי,
כמו שסתיו היה. כמה שאהבתי אותו. ועדיין.
אני רק רוצה את הבית הקודם שלי, את סבתא שלי בחזרה.
למה אני לא יכולה לקבל את הכל בחזרה?
למה בכלל אלוהים לקח ממני את כל זה?
אימו
אתם מוזמנים לקרוא
לסב, סב, סבתא
שלכם.
סבבה?
ביי.
אה, דרך אגב!
אני בווליום :)
חפשו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MILstar
