על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 1/2009
רחובות צרים וחשוכים.
היא תמיד חיבבה מקומות חשוכים ורחובות צרים. והיא גם אהבה להיות לבד.
באותו ערב זה היה אפילו יותר חמור. היא הלכה לשכונות הכי רדודות. לשכונות שהיה הכי מסוכן להסתובב בהן.
לא היה לה אכפת.
בהתחלה היא בכתה. היא בכתה הרבה מאוד, ודמעותיה צרבו את לחייה.
אבל מה זה היה משנה? הוא עזב.
אחרי זה כבר נגמרו הדמעות, והיא הסתובבה שם סתם ככה, ללא מטרה.
רחובות צרים. חשוכים. ריקים. ילדה מיואשת הולכת לבדה.
היא לא הופתעה כששמעה צעדים. כשמישהו תפס אותה מאחור וחסם את פיה, היא אפילו לא ניסתה להאבק.
למרות שיכללה להשתחרר. הרי הוא לימד אותה איך עושים את זה.
אבל זה היה הוא.
ועכשיו הוא הלך.
אז בעצם, זה כבר לא היה משנה.
התוקף היה מופתע מעט מכך שהיא לא התנגדה, אבל זה היה הדבר האחרון שהיה עוצר אותו.
הוא התחיל להפשיט אותה. היא לא זזה, לא מנעה ממנו לנסות לפגוע בה.
הוא דיבר אליה.
היא לא שמעה מה אמר.
היא נשאה רק בתחתונים ובגופייה, שרועה על המדרכה המזוהמת, והוא גהר מעליה, מוריד את חולצתו.
מישהו עבר ברחוב הסמוך. היא לא צעקה לעזרה.
פתאום האיש שהלך ברחוב הסמוך שינה כיוון ורץ אליה. רק אז היא זיהתה אותו. זה היה אחד מהידידים המשותפים שלה ושלו. הספיקו לו כמה תנועות מהירות לנטרל את האיש שגהר מעליה.
"את בסדר" שאל בדאגה, ואולי קצת בכעס, בעודו מושיט לה את בגדיה. "מה את עושה פה בכלל בשעות כאלה? ולמה לא הגנת על עצמך?"
היא התלבשה במהירות. ואז פרצה בצחוק. צחוק חלול, מפחיד. צחוקו של אדם מיואש.
"למה בכלל טרחת להציל אותי ממנו? בשביל להגן עלי? למה? אני מימלא כלי חלול, פגום, מזוהם" היא אמרה.
ושוב צחקה.
והוא נזכר בצחוק הזה שלה, שנה ויום לאחר מכן, כאשר עמד ליד הקבר שלה באזכרה.
היה זה הוא שמצא את גופתה יום לאחר אותו לילה נוראי, בדירתה, עם סימנים מובהקים של התאבדות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
