על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 1/2009
מבט שרוצח
זעקתה פילחה את הדממה, אך לא כמו סכין, אלא כמו פצצה.
היא זעקה כמו חיה פצועה, מסיטה את מבטה מן המראה בה התבוננה רגעים ספורים לפני כן. מחפשת משהו, איזשהו חפץ כבד. לא משנה לה איזה.
היא תופסת בדבר הראשון שהיא רואה, לא משנה לה מה זה, ומטיחה במראה. חזק, בכל הכוח שלה.
המראה מתנפצת לאלפי חתיכות. היא בוכה. לוקחת חתיכה חדה במיוחד, ומתחילה לחתוך את כפה ידיה. הן נצבעות בדמה.
הכאב הזה אינו חזק מספיק. היא מקרבת את חתיכת הזכוכית החדה אל וורידה.
יד חזקה תופסת בה מאחור, מאלצת אותה להפיל את שבר המראה. היא בוכה, בוכה ונאבקת בפראות. היא חושקת בכאב הזה.
הוא מסכל את התנגדותה, מאמץ אותה אל ליבו, מניח לדמעותיה להספג בחולצתו.
"מה ראית שם?" הוא שואל אותה חירשית. "מה כל-כך פגע בך?"
בכייה גובר.
"ראיתי... ראיתי שם את המבט שלו. המבט של אבי, המבט של אדם שמוכן להרוג" היא בוכה, כמעט ללא קול.
הוא מחבק אותה, מחבק חזק, כאילו רצה לנתקה ולהגן עליה מפני כל הכאב שבעולם.
"את לא כמוהו, ורה" הוא לוחש "את לא כמוהו".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
