על הגבול בין דמיון למציאות

היאעמדה מול הדלת, מחכה שהוא יפתח. הוא תמיד התעכב. כששאלה אותו פעם למה, הוא ענה שקוצר הרוח שלה נמכר ממש טוב.

כמובן, היא ידעה על מה הוא מדבר. בכל מקום בבניין היו קולטנים קטנים, שהעיו תופסים כל פיסת רגש, מעבדים אותה, מייפים אותה, מכינים למכירה. זו הייתה העבודה שלו, והיא כמובן ידעה על זה. הוא סיפר לה על זה פעם, כאשר כמעט אזל לו מלאי הכנות.

אבל בכל זאת, אתם יודעים, היתם מצפים ממנו להפגין קצת יותר חמלה כלפי החברה שלו.

אבל חמלה נמכרה ממש טוב, הוא לא יכל להרשות לעצמו להשאיר אותה אצלו.

אז היא חיכתה, מציפה את הקולטנים הקטנים שהיו מקובעים בדגלת בקוצר רוחה.

לבסוף הדלת נפתחה.

"עבודה טובה" הוא גיחך "כנסי".

היא התיישבה על הספה המפוארת בסלון.

"רצית לדבר?" שאלה.

"כן. אנחנו נפרדים" הוא ענה בפשטות.

היא ניחשה למה. חסר לו כאב בחנות שלו. אבל זה לא עזר. עיניה הוצפו בדמעות. היא יצאה מביתו בריצה, לא רצתה להשאר בחברתו אף רגע אחד נוסף. היא שמעה אותו צועק משהו על זה שהיא עוד לא מילאה את כל הקולטנים.

כשהייתה בגן ציבורי קטן, פתאום ניגש אליה בחור נאה. הוא הושיט לה ורד אדום, בעל יופי נדיר.

"הייתי נותן את חיי בשביל לראות חיוך אחד על פנייך הנאות" חייך.

היא הרימה אליו מבט מלאה בשנאה.

"חיוך מאושר עולה מאה דולר, נער טיפש" היא ענתה "אני לא מוכנה לבזבז עליך סחורה כה סתם".

והיא רצה משם, בלי לשמוע את לחישתו ההמומה.

"רגשות לא מוכרים..."