על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 2/2009
חיים אכזריים, מה לקחתם ממני?!
טוב, אז לקחתם לי את החברה הכי טובה שלי. שתקתי.
ואחרי זה לקחתם לי את שמחת החיים שלי. שתקתי.
ואחרי זה לקחתם את ההעכרה שאחרים (אולי) רכשו כלפיי. שתקתי.
ואחרי זה לקחתם את התמימות שלי. שתקתי.
ועוד לקחתם את המשפחה שלי. המשכתי לשתוק.
ולקחתם את הסייף. ועדיין שתקתי.
ולקחתם את החבר שלי. ועדיין שתקתי.
ולקחתם את ידידי הטוב ביותר. ועדיין לא אמרתי דבר.
ואחרי זה לקחתם את היכולת שלי לאהוב. ושוב, שתקתי.
אבל עכשיו?
לקחתם את הריקוד שלי. הדחקתם אותו. החבאתם אותו. לעגתם לו.
ואני כבר לא יכולה לשתוק.
ועדיין לא אומרת דבר.
עריכה 27/02/2009, 16:13:
למי שלא הבין, לגבי הריקוד. הבהרה קטנה.
צלילים רכים של שיר אהוב. תנועה גולשת. סיבוב.
מתחילה לרקוד. לא יכולה לשלוט בעצמי. הריקוד כל-כך סוחף....
סוף השיר. קידה לקהל הדימיוני. כל-כך עצוב שאף אחד אף פעם לא יבין את זה.... לא יראה את הריקוד הזה....
השיר הבא. הריקוד הבא. התנועות החדשות, הסוחפות, הנלהבות.
צעדים.
נבהלת. עוצרת. מעמידה פנים ששום דבר לא קרה.
כי הרי מי יבין את הריקוד? אנשים רק לעגו לריקוד. תמיד.
אפילו הדבר הכי יפה בעולם בעיניה נעשה בהסתר, כאילו שיש בו מן הפסול.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
