על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 2/2009
כדורים
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך שהצעקות של ההורים שלי גורמות לי להתככץ כל פעם מחדש, איך שכל פעם מחדש זה משאיר שריטה על הכדור שלי.
סיפרתי לכם פעם על תאוריית הכדורים שלי? נראה לי שלא.
נפשו של כל אדם היא כדור. כדור קטן ואפור, שאינו נראה מיוחד בדבר ושוכן אי
שם בחזה. כןכן, אותו כדור שכל-כך מעיק עלי ומקשה עלי את הנשימה. אבל זה לא
ממש קשור.
כל פעם שאדם נפגע, כל פעם שהוא עצוב או שרע לו, בכדור מופיעה שריטה. ככל שהדבר פוגע יותר, כך השריטה עמוקה יותר.
כל פעם שטוב לבן אדם, על הכדור נצבע בצבעים ססגוניים שמסתירים את השריטות.
לא, השריטות לא נעלמות, הן עדיין שם, פשוט פחות שמים לב אליהן.
ברגע המוות, הכדור שבתוך האדם מתנפץ לרסיסים מרוב כל הצלקות.
ואז, רגע לפני שהוא נופל לרצפה, הוא מתאחה ומופיע מחדש, בתור כדור חדשף שלם ואפור.
ואז נולד מישהו חדש בעולם.
וישילדים כאלה, שנולדו לא בזמן.
ולילדים האלה, אין כדורים בתוכם.
ואז הם לא יכולים להיות ססגוניים ועליזים.
אבל גם אין בהם שריטות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
