על הגבול בין דמיון למציאותפיירו במסיכה של ארלקינו |
| 3/2009
תפילה קטנה
כשהייתי קטנה וסיימתי כיתה א', החברה הכי טובה שלי עברה לגור בקנדה.
אז התפללתי רק לשמוע את קולה שוב, לראות שוב את עיניה.
ואז כל הכיתה שליהתנהגה כלפיי מגעיל.
והתפללתי רק שזה ייגמר.
ואז גיליתי שאני מאוהבת.
והתפללתי שאני טועה.
ואז החבר שלי עמד לעזוב אותי.
והתפללתי שהוא לא יילך.
ואז גיליתי ששוב התאהבתי... (טיפשה! אלף פעמים טיפשה! מטומטמת!)
והתפללתי לאושרו.
ואז גיליתי שאני כישלון. אפס לא שווה כלום.
ויש לי רק תפילה אחת:
הו אלתי, הטילי את חסדך ואנא, הרגי אותי.
כשחושבים על זה...
הייתה לי פעם עוד תפילה.
זה היה בכיתה ו', אם אינני טועה.
באחת ההפסקות הלכתי, כמו תמיד בזמנים ההם, לספרייה. מאחר וזו הייתה ספרייה נשכחת בבית ספר יסודי, הייתי שם לבד, ממלאת על הדרך גם את תפקיד הספרנית.
אחרי שטרקתי אחרי את הדלת, לקח לי בערך דקה להבין שננעלתי בפנים.
ואז הייתה עוד תפילה קטנה. תפילה של ייאוש.
ביקשתי שהחדר ההוא לעולם, לעולם לא ייפתח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
