היי כולם
תהנו מהפרק :)
בפרק הקודם:
יצאתי
במהירות מהמיטה ושמתי על עצמי טייץ שחור וחולצת בית ספר ירוקה.
נעלתי
נעלי ספורט, אספתי את שערי לקוקו גבוה.
ורציתי במהירות
לסלון לקחת שקית שוקו ולצאת לדרך.
הצלצול
טלפון שנשמע בבית עצר אותי ומיד ניגשת לענות
"הלו"
עניתי
"לינור"
נשמע קול של איש מבוגר
"כן
זאת אני" השבתי מבולבלת
"היי
לינור, זה אני...אבא שלך"
פרק 15:
"סליחה?"
שאלתי שוב לעבר הטלפון
לא
האמנתי שזה באמת אבא שלי, חשבתי שאני פשוט לא שמעתי נכון
"זה
אבא שלך" הוא אמר שוב ומיד בהרגשה שלה רגע ניתקתי במהירות את השיחה איתו.
לא רציתי
לשמוע ממנו שום דבר, לא הייתי מוכנה לזה עדין.
פחדתי
שהוא שוב התקשר אז לקחתי את המפתחות של הבית ויצאתי במהירות מהבית.
הלב שלי
דפק בחוזקה וידי רעדו.
לא הייתי
מוכנה ללכת לבית הספר, לא היה לי חשק.
התחלתי
ללכת ברחוב מבלי לדעת בכלל לאן אני הולכת.
רציתי
להתרחק כמה שאני יכולה, להתנתק מהכל.
שיראל
הייתה בדרכה לבית הספר כאשר קיבלה הודעה בטלפון.
&אנחנו
צריכים לדבר ואני לא מוכן לשמוע לא&
זה שוב
הייתה הודעה מיודה, היא ידעה שהיא לא יכולה שוב לסנן אותו.
אך היא
לא ידעה מה לעשות ואיך לפעול, היא פחדה ממנו.
היא פחדה
להיות איתו לבד, היא לא ידעה מה לצפות ממנו כבר.
היא
בחיים לא חשבה שהוא יפגע בה אבל בזמן האחרון הוא פשוט יותר כועס מתמיד, הוא אלים
כלפיה.
זה גרם
לה להירתע ממנו עוד יותר.
היא כעסה
על עצמה שהיא לא הבחינה בזה עד עכשיו, היא כעסה על עצמה שהיא נכנסה לקשר הזה.
לירן יצא
מהבית הקפה והחל ללכת לכיוון המכונית שלו כאשר הבחין בה עומדת בפארק ליד המזרקה
הגדולה שאליה הוא לקח אותה בדייט הראשון שלהם.
הוא
התלבט אם לגשת אליה או לא ובסוף החליט שהוא חייב לגשת לשם.
הוא לא
הצליח להתעלם ממנה.
הוא
התקדם לעבר הפארק, מביט בה ומיד הבחין בדמעות אשר זולגות על פניה.
הוא לא
הבין מה קרה לה, הוא דאג לה.
הוא
התקדם אליה יותר ויותר עד שכבר ממש נעמד מאחוריה
"הכל
בסדר?" הוא לחש לה בקול עדין ודואג.
יותם
בדיוק שטף את הכוסות שהיו בכיור כאשר שמעה את דלת בית הקפה נפתחת בחוזקה
"פעם
אחרון שאתה מתערב לי, הבנת את זה?!" צעק יודה כאשר התקרב לעבר יותם בכעס
"אני
לא מפחד ממך יודה" ענה יותם בחוסר עניין והמשיך לשטוף את הכלים
"מה
אתה אומר?!" צעק יודה בכעס "חסר לך שאני רואה אותך שוב ליד חברה
שלי"
"גם
לך חסר" אמר יותם והתקדם לעברו "אם אתה שוב תשים עליה יד יודה אני נשבע
לך שאני מתקשר למשטרה"
"למה
מי אתה בכלל שאתה מגן עליה?!" אמר יודה בכעס "אתה בכלל לא מכיר
אותה"
"זה
לא קשור" השיב יותם "לא מגיע לה שתתנהג אליה ככה"
"אל
תתערב יותם" צעק יודה
"למה
מה תעשה לי?" צחק יותם "עוף מכאן יודה ותתרחק משיראל כי אז אני באמת
יזמין לך משטרה"
"עוד
נראה" אמר יודה ויצא מבית הקפה בכעס.
הוא לא
היה מוכן לזה שמישהו ירמוס לו ככה את הכבוד
"לינור?"
קרא שוב לירן ונעמד מולי "את בסדר?"
לא הבנתי
מאיפה הוא צץ פתאום, נבהלתי קצת כשראיתי אותו, לא ידעתי אך להגיב.
ניגבתי
את הדמעות במהירות, לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה
"מה
יש לינור?" הוא שאל בדאגה "למה את בוכה?"
"סתם"
אמרתי והסתובבתי, מפנה לו את גבי
"נו
לינור" הוא קרא בדאגה "אני דואג לך, מה קרה?"
לא
יכולתי שלא להצטמרר כשהוא אמר שהוא דואג לי, אהבתי את זה שהוא דואג לי.
התגעגעתי
אליו כל כך ובאמת שבאותו רגע הכי הייתי צריכה אותו.
רציתי
להתנפל עליו בחיבוק חזק ולבכות על החזה שלו, לפרוק הכל ושהוא רק יעמוד שם ויחבק
אותי.
אך ידעתי
שאסור לי, ידעתי שאני חייבת להיות חזקה עכשיו.
"לינור"
הוא אמר ונעמד שוב מולי.
אני מיד
השפלתי את ראשי, לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו.
"די,
תסתכלי עלי" הוא אמר והרים את פני לעברו עם ידו "מה קרה?"
"די
לירן אני לא רוצה לדבר על זה" אמרתי וניגשתי להתיישב על הספסל
"אבל
את בסדר?" הוא שאל והתיישב לידי
"אני
אהיה בסדר, אני רוצה להיות לבד" ביקשתי למרות שלא באמת רציתי שהוא ילך.
"אני
לא משאיר אותך ככה" הוא אמר ובתוכי התרגשתי.
הרגשתי
שבאמת אכפת לו ממני שהוא באמת דואג לי.
"אני
לא רוצה שתבכי, אני לא יכול לראות אותך בוכה" הוא אמר בעוד הוא מניח את ידו
על ידי
"דיי
לירן" אמרתי והרחקתי ממנו את ידי "זה לא מתאים"
"אני
מבין שהמצב בינינו כרגע לא הכי נעים אבל חשוב לי לדעת מה יש לך" הוא אמר
בדאגה "למה בכית לינור? זה בגלל אבא שלך" הוא שאל ומיד הבכי הציף אותי מחדש
לשמוע
אותו מזכיר את אבא שלי הציף בי שוב את כל הרגשות והבכי התחיל לזלוג על פני
"מה
קרה יפה שלי?" הוא שאל בדאגה וקירב אותי אליו, נותן לי חיבוק גדול ורך
בכיתי
בזרועותיו דקות ארוכות, לא יכולתי להפסיק, ניסיתי אבל פשוט לא הצלחתי לעצור.
הוא נתן
לי לבכות, לשחרר, הוא לא אמר מילה, הוא רק חיבק אותי בשקט, מלטף את שערי בעדינות.
התנתקתי
ממנו באיטיות, הוא הסתכל עלי בדאגה, מלטף את פני ושואל שוב
"מה
קרה לינור?"
"הוא
התקשר אלי" אמרתי מנסה לא לפרוץ שוב בבכי
"אבא
שלך?" הוא שאל מבולבל "מתי?"
"היום
אבל...ברגע שהבנתי שזה הוא אז ניתקתי" השבתי "לא הייתי מסוגלת לשמוע
אותו, לא הייתי מוכנה לזה, לא רציתי" אמרתי בעוד הדמעות שוב החלו להגיע
"זה
בסדר לינור, זה בסדר שאת עוד צריכה זמן" הוא אמר מלטף את פני ומנגב בעדינות
את הדמעות שלי
"אני
לא מבינה למה הוא נזכר בי פתאום" אמרתי בכעס "מה הוא רוצה ממני?!"
"די
מאמי" הוא אמר וחיבק אותי "אולי זה טוב שהוא התקשר, אולי הגיע הזמן
שתסדרו את הענייניים ביניכם"
"אני
לא רוצה" אמרתי בכעס "לא מעניין אותי מה יש לו להגיד, אני לא רוצה לדבר
איתו"
"לינור
עבר מלא זמן, אולי הוא מצטער על זה שהוא הלך ככה" אמר לירן מנסה לעודד אותי
"זה
מאוחר מידי" אמרתי בעצב "אני לא אסלח לו בחיים"
"אני
מבין" הוא אמר
"תודה
לירן" אמרתי "זה עשה לי טוב לשחרר הכל"
"אני
שמח מאמי" הוא חייך "נרגעת קצת?"
"כן"
חייכתי אליו חיוך קטן "אני...אני חושבת שאני אלך הביתה, יש לי עוד משמרת
עבודה היום ואני רוצה לנוח קצת לפני, לנוח קצת מכל הבכי"
"כן"
הוא השיב "בואי אני אסיע אותך, אני עם האוטו"
"אני
לא חושבת שזה רעיון טוב" אמרתי נרתעת.
כל כך לא
רציתי להיקשר אליו שוב, הרגשות שלי אליו היו חזקים והם רק התחזקו יותר מרגע לרגע,
זה הפחיד אותי.
"די
נו" הוא אמר "אני לא רוצה שתלכי את כל זה ברגל, אני אקח אותך, זה בדיוק
חמש דקות, אני מבטיח לא לדבר כל הנסיעה" הוא חייך
"סבבה"
חייכתי אליו בחזרה ונכנסנו אל תוך המכונית.
שיראל
ידעה שהרגע בו היא תצטרך לדבר עם יודה הולך ומתקרב.
היא חששה
מזה נורא, היא לא ידעה מה לעשות, היא הרגישה מבולבלת.
היא
הרגישה שהיא חייבת לפרוק הכל אבל לא היה לה עם מי.
היא עדין
לא סיפרה לבנות מה קרה עם יודה ולא שיתפה אותן בחששות שלה וברגשות שלה.
היא
הצטערה על זה קצת, היא הבינה שבגלל זה אין לה למי לפנות עכשיו.
היחידי
שעלה לה לראש באותו רגע היה יותם, הוא היחיד שבאמת יודע מה המצב עם יודה.
היא
התלבטה מספר פעמים אם להתקשר אליו או לא.
היא לא
רצתה להפיל את זה עליו, הוא לא באמת חייב לה משהו והוא לא באמת רצה להיכנס אל תוך
כל הזה, הוא פשוט היה שם ברגע הזה.
היא
החזיקה את הטלפון ביד אחת ואת הכרטיס ביקור של הבית קפה בו הוא עובד ביד שניה.
לא היה
לה את המספר האישי שלו, רק את הכרטיס שהיא ולינור קיבלו ביום שהן היו במסיבה בבית
הקפה.
היא החלה
לחייג את המספר בעוד חששות רבות עוברת בראשה.
היא
חייגה את המספר וחיכתה בסבלנות שיענו לשיחתה
"בית
הקפה של שלומי שלום" ענה יותם.
היא מיד
זיהתה את קולו
"של
שלומי?" היא שאלה
"אבא
שלי" הוא השיב "שיראל?"
"יפה
שזיהית" היא חייכה "לא ידעתי שהבית קפה של אבא שלך"
"כן"
הוא חייך "למה את חושבת שאני כל הזמן פה?"
"מאיפה
לי" היא צחקה "חשבתי שאתה סתם משועמם"
"האמת
שאת קצת צודקת" הוא צחק והיא צחקה מיד אחריו
"אז
מה נשמע?" הוא שאל
"בסדר..האמת
שהתקשרתי כדי להתייעץ איתך" היא אמרה
"בכיף"
הוא השיב
"זה
בקשר ליודה....אני לא רוצה ליפול עליך עם הצרות שלי אבל אני באמת לא יודעת מה
לעשות" היא אמרה מתנצלת
"זה
בסדר שיראל" השיב יותם "מה הוא עשה הפעם"
"הוא
לא עשה כלום...בינתיים" היא השיבה "הוא שלח לי הודעה שהוא רוצה לדבר
איתי, הוא צריך לבוא אלי עוד מעט ואני לא יודעת מה לעשות"
"אל
תדברי איתו שיראל, הוא גם ככה עצבני" אמר יותם "את צריכה להיזהר
ממנו"
"אבל
איך יותם?" היא שאלה מפוחדת "אם אני אסרב לו הוא עוד יותר התעצבן"
"טוב
אני אטפל בזה" הוא הציע את עצמו
"מה?"
היא שאלה מבולבלת "אני לא רוצה שתיכנס לתוך זה"
"זה
בסדר שיראל, אני אסדר את זה" הוא אמר וניתק את השיחה.
משאיר
אותה עומדת על הקו מבולבלת.
היא
הרגישה לא נעים שבגללה יותם עלול להסתבך עם יודה, היא לא רצתה שזה יקרה.
"הגענו"
אמר לירן כאשר חנינו ליד הבית שלי.
הוא באמת
קיים את ההבטחה שלו ולא דיבר איתי לכל אורך הדרך.
"תודה
לירן" אמרתי מחייכת אליו "אני מצטערת שהייתה צריך לראות אותי ככה"
"נהנתי
לעזור לך" הוא חייך אלי "אני שמח שנתקלתי בך"
"גם
אני" חייכתי "באמת שעזרת לי" אמרתי ופתחתי את הדלת של האוטו
"לינור"
הוא קרא ומיד הסתובבתי בחזרה לעברו
שמחתי
שהוא קרא לי, לא רציתי לצאת מהאוטו, לא רציתי שהרגע הזה איתו יגמר
"אני...רציתי
להגיד לך שאני מצטער על איך שזה נגמר בינינו" הוא אמר בעצב "הדבר האחרון
שרציתי זה לפגוע בך"
"אני
יודעת, זה בסדר....." אמרתי בעצב
"אני
מתגעגע אליך" הוא לחש בעדינות, כמעט ולא שמעתי מה הוא אמר
"מה?"
שאלתי
"לא
משנה..." הוא השיב משפיל את ראשו
"אתה
מתגעגע אלי?" שאלתי בציפייה שהוא יענה בחיוב
"כן"
הוא השיב "מאוד"
"גם
אני" אמרתי בעצב "אבל גם זה מאחור מידי לירן" אמרתי ופתחתי את דלת המכונית
-
הוא לא
היה מסוגל לתת לה ללכת ככה, הוא לא רצתה שהיא תלך, הוא רצה להישאר איתה.
הוא באמת
התגעגע אליה, השעה הזאת שהם היו ביחד עשתה לו טוב, הוא לא רצה שזה יגמר כל כך מהר.
-
"לינור"
הוא תפס בידי שניה לפני שיצאתי ומשך אותי בחזרה פנימה
"מה?"
שאלתי מבולבלת.
הוא
הסתכל עלי בצורה שונה, מסתכל עלי בשקט לכמה שניות שנראו כמו נצח
"אל
תלכי" הוא אמר "לא ככה"
"אז
אך?" שאלתי מבולבלת והוא החל להתקרב לעברי.
ליבי החל
לדפוק בחוזקה, הפרפרים החלו להציף שוב את ביטני.
הוא נצמד
לשפתי, מניח את שפתיו על שפתי בעדינות ומנשק אותם בתשוקה אך בצורה עדינה וחמה, כמו
שרק הוא יודע לנשק.
המשך יבוא
מחכה לתגובות שלכם
שהיה אחלה שבוע לכולם
אוהבת
לירון 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
