היי כולם, תודה על כל התגובות על הפרק הקודם.
שמחתי לדעת שהתרגשתם
הפרק הזה הוא פרק קצת שונה, אני מקווה שתצליחו להתחבר אליו למרות שאני יודעת שיש כאלה לא הכי התחברו לקטעים כאלה.
אז תהנו :)
פרק 24:
הוא שכב
שם ליד מיטתה בעוד הוא לא מפסיק להתפלל שהיא תפקח את עיניה ותסתכל עליו.
דמעות
זלגו מעיניו, הוא כל כך כעס על עצמו.
כעס שלא
שמר עליה יותר טוב.
כעס על
עצמו שלא עצר את מכונית ונתן למכונית להמשיך לנסוע בעוד היא שוכבת על הכביש.
"לינור
אני מתחנן" הוא ביקש בקול חנוק מלא בדמעות "אני לא צריך שתסלחי לי רק
תפקחי את העיניים, רק אל תלכי לי"
"אני
כל כך מצטער" הוא אמר בעוד מחזיק את ידיה ובוכה.
בוכה כמו
של בכה אף פעם.
הוא כל
כך פחד, פחד לאבד אותה, פחד שהיא לא תפקח יותר את עיניה.
פקחתי את
עיני באיטיות בעוד אני שוכבת על המיטה בבית החולים.
ראיתי אישה
עומדת לידי, עוד לא כל כך הצלחתי לזהות את פניה.
ראיתי
מטושטש.
שפשפתי
את עיני, מנסה לזהות את פניה של האישה שעומדת ליד מיטתי.
"אמא?"
שאלתי מבולבלת
"שלום
ילדה שלי" היא חייכה אלי "התגעגעתי"
"אמא"
צעקתי שוב והתנפלתי עליה בחיבוק מלא דמעות.
חיבקתי
אותה כל כך חזק למשך דקות ארוכות, לא הצלחתי להתנתק ממנה.
"איך?"
שאלתי מבולבלת "את חיה?"
"לא
מאמי שלי" היא אמרה מלטפת את פני
"אז
אני..?"
"לא"
היא קטעה אותי "את בין לבין"
"מזאת
אומרת?" שאלתי מבולבלת
"שאת
לא פה אבל את גם לא שם" היא אמרה מחייכת אלי.
יותם
ושיראל רצו במהירות בבית החולים עד שראו את לירן יושב על אחד הכיסאות בעוד עיניו
אדומות וגופו רועד.
"מה
קרה?" שאלה שיראל בדאגה
"תאונה
של פגע וברח" השיב לירן בקול חנוק
"איך
היא?" שאלה שיראל בדמעות
"היא
מחוסרת הכרה" הוא השיב בעצב
"אתה
בסדר אחי?" שאל יותם בדאגה "איך זה קרה?"
"סיפרתי
לה" אמר לירן "סיפרתי לה את כל האמת"
"איזו
אמת?" שאלה שיראל מבולבלת
"איפה
היא? היא בסדר?" שאלה מורן כאשר היא ויובל הגיעו גם הם לבית החולים
"היא
מחוסרת הכרה" אמרה שיראל בעצב
"לא
נכון" אמרה מורן ודמעות החלו לזוג מעיניה.
"איך
זה קרה?" שאל יובל
"תאונה
של פגע וברח" השיבה שיראל
"מה?"
שאל יובל "מי?"
"לא
יודעים" השיב לירן
"ראיתי
את האוטו?" שאל יותם "אתה זוכר איזה אוטו זה היה?"
"לא
אני..אני לא זוכר...אני" הוא אמר מגמגם, הוא לא הצליח לחשוב על כלום.
הוא כל
כך דאג לה.
"שש
זה לא משנה עכשיו" אמרה שיראל מניחה את ידה על לירן "כרגע מה שחשוב זה
שהיא תהיה בסדר"
"נכון"
השיבה מורן" איפה אריק?"
"הוא
איתה" השיב לירן "הוא בודק אותה"
"אמא?"
פניתי אליה בעוד היא ישבה לצידי על המיטה בבית החולים "איך את?"
"אני
בסדר מתוקה שלי" היא חייכה אלי "אני מסתכלת עליך מלמעלה כל הזמן, שומרת
עליך"
"שומרת
עלי?" שאלתי בזלזול "אז למה נתת לי להתאהב במי שעשה לך את זה?!"
"הוא
לא זה שעשה את זה" אמרה אימי מחבקת אותי
"מה
אני אעשה עכשיו אמא?" שאלתי מבולבלת
"הוא
אוהב אותך לינור, אוהב כל כך" היא אמרה מחבקת
"אני
לא מסוגלת להסתכל עליו" אמרתי בבכי
"בואי"
היא אמרה מושיטה לי את ידה
"לאן?"
שאלתי מבולבלת
"בואי
ותראי" היא חייכה.
"אבא"
קרא לירן כאשר אריק התקרב לעברם.
"איך
היא?" שאלה שיראל
"אין
עדין תגובה" השיב אריק "היא עדין מחוסרת הכרה"
"אני
יכול להיכנס?" שאל לירן
"כן
לירן" אמר אביו מלטף את פניו "יהיה בסדר בן"
"כן...תודה
אבא" אמר לירן וניגש במהירות לחדרה.
"אריק
מה בנוגע למי שפגע בה?" שאל יותם
"בודקים את זה?"
"כן..מחכים
שהיא תתעורר ותוכל להעיד אם היא ראתה משהו, כרגע אין כל כך מה לעשות" השיב
אריק.
לירן
נכנס לחדרה של לינור, מתיישב לידה ומסתכל עליה שוכבת על המיטה בשקט.
הוא
החזיק בידה, מנשק על ידה קלות.
"מאמי
שלי, אני מתחנן עליך" הוא ביקש "תפתחי את העיניים, בבקשה"
-
"למה
הבאת אותי לכאן?" שאלתי בעוד אני ואמי עומדת שם ומסתכלות עליו
"שתיראי
עד כמה הוא דואג לך" השיבה אימי
"הוא
שיקר לי" אמרתי בנחישות
"הוא
לא ידע אך להגיד לך את זה, הוא פחד לאבד אותך" השיבה אימי.
-
"אני
כל כך מצטער לינור" הוא אמר בבכי "אני מבטיח שאם תפקחי את העיניים את לא
תיראי אותי יותר, אני אתן לך את כל הזמן שבעולם, רק תקומי, בבקשה"
-
"אני
לא יכולה לראות את זה, אני רוצה ללכת" אמרתי בעצב
"הוא
אוהב אותך לינור והוא באמת מצטער" אמרה אימי
"זה
עוד מוקדם לי מידי, קשה לי לעכל את כל זה"
"אני
יודעת מתוקה שלי..." אמרה אימי "בואי נחזור"
חזרנו
שוב למיטתי שהיא יושבת לידי ומחזיקה בידי חזק
"אני
לא רוצה לחזור אמא, אני רוצה להישאר כאן איתך, אני רוצה להישאר איתך, בבקשה, אני
רוצה להישאר איתך"
-
הוא
המשיך לשבת שם לצידה על המיטה, ממשיך להתפלל.
לפתע
המכונה של הנשימה שלה החלה לצפצף
הוא קפץ
מהכיסא מבוהל, צועק לאביו שיכנס לחדר, צועק לכל הרופאים.
"צא
לירן" צעק אריק בעוד הרופאים מכניסים את מכונת ההנשמה לחדר
"אבא"
הוא אמר בבכי "אל תיתן לה ללכת"
"צא
לירן, אני אדאג לה, תצא" צעק אביו בלחץ
"לא
לינור בבקשה" ביקש לירן בעוד הוא עומד מחוץ לדלת חדרה ודמעות זולגות על פניו.
"לא
מתוקה שלי" אמרה אימי "את צריכה לחזור לחברים שלך, לעבודה,
ללימודים"
"זה
לא שווה בלעדייך, זה לא אותו דבר" אמרתי בבכי
"יש
הרבה אנשים שם שאוהבים אותך ושתחסרי להם נורא, זה עוד לא הזמן שלך ילדה שלי"
אמרה אימי מלטפת את פני.
"אני
לא רוצה להיפרד ממך, זה לא פייר" אמרתי בוכה.
הם כולם
ישבו שם בחוץ בלחץ.
לירן
סיפר להם על המכונה שהתחילה לצפצף.
כולם
פחדו, בכו.
כולם
התפללו שהיא תפקח את עיניה שוב, שהיא לא תלך להם בכזאת קלות.
"את
חזקה ילדה שלי" אמרה אימי "את תהיי בסדר"
"זה
לא פייר שבגללו את כאן" אמרתי בבכי
"זה
לא הוא ילדה שלי, תסלחי לו, הוא בן אדם טוב, הוא ניסה להציל אותי, הוא פשוט לא
הצליח" אמרה אימי
"אני
לא יכולה...." אמרתי בבכי
אריק החל
להתקדם לעבר כולם במהירות.
"היא
בסדר?" שאלה שיראל "בבקשה תגיד שכן"
"היא
בסדר, היא חזרה למצב יציב" השיב אריק
"היא
התעוררה?" שאל לירן
"עדין
לא אבל המצב שלה יציב אז אנחנו מקווים לטוב"
"אתם
יכולים להיכנס אליה" אמר אריק.
-
"אחותי"
אמרה שיראל ושנעמדה ליד המיטה עם מורן "בבקשה תקומי, אנחנו מתגעגעות אליך"
"את
לא יכולה לעזוב אותנו ככה" אמרה מורן "מה נעשה בלעדיך?"
"אי
אפשר בלעדיך" אמרה שיראל.
"יאללה
מתוקה שלי, קוראים לך, הגיע הזמן לחזור" אמרה אמי
"אני
לא רוצה להיפרד ממך" אמרתי בבכי
"את
לא נפרדת ממני, אני תמיד כאן, שומרת עליך מלמעלה" חייכה אלי אמי מלטפת את פני
בעדינות.
"מאמי"
קרא לירן שהתיישב לידה על המיטה "את חסרה פה לכולם, תקומי"
"אנחנו
נשאיר אותך לבד איתה קצת" אמרה שיראל
"אתה
צריך שנביא לך משהו אחי?" שאל יותם
"לא
אני בסדר, תודה" השיב לירן
"אנחנו
בחוץ אם תצטרך משהו" אמר יותם וכולם יצאו מהחדר, משאירים אותו שם איתה.
"בבקשה
מאמי שלי, בבקשה תקומי, אני מתחנן" הוא ביקש ממנה.
"אני
אוהבת אותך ילדה שלי" אמרה אימי מחבקת אותי חזק
"גם
אני אמא, אוהבת כל כך" אמרתי מחבקת אותה
"תעצמי
את העינים חזק" היא ביקשה ממני "ותגידי ללירן שאני סולחת לו, תגידי לו
שהוא לא אשם ותסלחי לו ילדה שלי, חבל לוותר על האהבה שיש ביניכם"
"אני
לא מסוגלת אמא" אמרתי פותחת את עיני
"תיקחי
לך זמן, אני בטוחה שעם הזמן את תביני שאת לא צריכה לזרוק את האהבה הזאת
בגללי"
"איך
את יכולה להגיד את זה?" שאלתי בבכי
"כי
מה שצריך לקרות קורה ואולי הגיע הזמן שלי..." היא אמרה מחייכת
"אני
אוהבת אותך אמא, אני מתגעגעת" אמרתי בבכי
"גם
אני ילדה שלי" אמרה אימי "אבל אני תמיד כאן"
"אני
יודעת" חייכתי אליה חיוך קטן
"עכשיו
תעצמי את עיניך ואל תשכחי להגיד ללירן שאני סולחת" אמרה אימי
-
"בבקשה
תקומי לינור, בבקשה" הוא קרא בעוד הוא מחזיק חזק בידיה.
"היא
סולחת" היא אמרה בקול חנוק ושקט בעוד עיניה עצומות
"לינור?"
הוא קרא
"היא
סולחת לך...." היא המשיכה לומר בקול עייף ,מותש ועיניים עצומות.
המשך יבוא
מקווה שאהבתם
אני יודעת שהפרק קצת "מוזר" אבל אני אוהבת דברים קצת מוזרים במיוחד בהתחשב בעבודה שאני קצת מאמינה בדברים האלה.
אז מחכה לתגובות שלכם
שיהיה אחלה שבוע
אוהבת מלא
לירון 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
