בנתיים הכול מעולה,הכול הולך חלק,בדיוק כמו שזה אמור להיות.
אבל אם יש משהו שלמדתי זה שהכול לזמן מוגבל ושום דבר לא נישאר כמו שהוא ,אז מתי זה יחול גם עלינו?
אנחנו מדברים על מתי ואיך,אבל השאלה היא אם בכלל?
ואני יודעת אני מנתחת את זה יותר מידי,אני צריכה להינות ממה שיש לי עכשיו לפני שגם זה ייגמר,
אבל מה אם אני יתחיל להינות יותר מידי? ולהיקשר? וחס וחלילה עוד להתאהב קצת..
הבעיה היא שאני מפחדת לאבד את זה עוד לפני שיש לי את זה בידיים,עוד לפני שאני יודעת שאתה כאן,ואתה שלי.
כמה רכושני מצידי.
הכול מתפוגג מתי שהוא,בימינו "עד שהמוות יפריד בינינו" הפך לעד שאני אתפוס אותך עם העוזרת,
ולא,אני לא רצה מהר מידי,אני לא באמת שואפת כרגע לנישואים ולאהבה של שנים,אני רק אומרת שאם פעם היינו רגועים מהמחשבה שמתי שהוא נתחתן,ואז הבן זוג יחיה איתנו לנצח,היום האופציה להישאר לבד היא הרבה יותר נגישה ואפשרית,ובתור נערה בת 16,אני אולי לא מחפשת את זה,אבל מה שאני מנסה להגיד זה,שגם החלום שהיה פעם בגדר משהו קיים וידוע שייקרה,היום הפך להרבה מאוד אנשים לרק חלום.
איפה שכחנו את הרומנטיקה ,את ההשקעה,היום במקום מכתבי אהבה אנחנו שולחים סמיילים באסאמאס,במקום לחכות ולעשות דברים מהבנה ואהבה,ילדות בנות 12 כבר פותחות רגליים בשירותי בית ספר,ודווקא בתור מישהי שמעולם לא הייתה בעולם ההוא,הישן והאחר,אני יכולה להרשות לעצמי לרצות אותו,כי אני חלק מהדור הזה,הדור הטכנולוגי,הנרקוטי,המכני.
הפכנו למכונות שמחפשות רק למי לפתוח תרגליים באיזה שירותים של מועדון מסריח,כשהכול מסביבנו מריח מאלכוהול וילדות מזויפת.
שיט שוב אני גולשת...אבל יש לי רק שאלה אחת,לבן אדם וחצי בערך שעוברים לי בבלוג הקטן והנטוש שלי,
מתי אתם איבדם את התמימות שלכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
