לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

**The story i want to tell**


סנדי שחיה את חייה הרגילים עם משפחתה,יום אחד חייה מתחילים להשתנות,מאחורי כל מה שקורא לה עומד משהו,משהו שהיא לא ישר מבינה,היא לא יודעת במי לבטוח ובמי לא. לאן לברוח ומה לעשות,אך את הנעשה אי אפשר להחזיר...

Avatarכינוי:  ~ThE sToRy I WaNt TeLl

בת: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009

פרק 19+מחזירה תגובות


הגענו להלוויה,בהלוויה היו המון אנשים.

כולם בכו וכמו שאומרים "היו בלי פרצוף" מרב צער.

לג'ייק לא היו כלל קרובי משפחה,אבל הוא הכיר הרבה אנשים ונחשב כאדם טוב בעניי כולם.

כל ההלוויה עמדתי ובכיתי,לא הסתכלתי לשום מקום,פשוט הבטתי על האדמה וראיתי איך דמעות נופלות מעניי על הקרקע.

 

שוב ושוב ראיתי מול  עניי  את ג'ייק שבא אליי היום ושואל אותי אם לעשות את מה שביל שכנעה אותו או לא,ואיך שאני עונה לו "כן".

פשוט לא תיארתי לעצמי שזה מה שהוא התכוון אליו,אך בכל זאת האשמתי את עצמי בכך.

ההלוויה נגמרה,האנשים התחילו להתפזר,אני קטפתי פרח שגדל לא רחוק ממני.

ניגשתי למצבה והנחתי את הפרח ליד המצבה.

תוך כדי זה שממשיכות דמעות לנזול מעניי,אמרתי בשקט לעצמי "ג'ייק למה עשית את זה.."

דמעותיי תטפטפו על אדמת הקבר,קשה לי להאמין שמתחת לכל האדמה הזאת שוכב ג'ייק.

הבנתי את כל מה שהולך,אבל היה קשה לי לקבל זאת.

 

חזרנו הביתה שבורות לגמרי,אוירה של דיכאון עז סררה בבית שלנו.

עוד אף פעם לא הייתי כזאת עצובה.

"הכל קרא בגללי.." אמרתי לעצמי בשקט.

"מה?! מה קרה בגללך?" אמרה אמא שלי.

איך היא שמעה?מה אני אגיד לה עכשיו?

"אה...מה שקרה לג'ייק זה בגללי,אמא. אני אשמה! אני אמרתי לו לעשות את זה!"

"מה?את אמרת לו לעשות את זה?" אמארה אמא שלי בעודה נורא מופתעת

"אה..לא ממש,הוא בא אליי היום בבוקר ושאל אותי אם לעשות משהו טוב או לא,ואני אמרתי לו אם זה טוב,אז למה לא,ואז הוא חיבק אותי כאילו זה  פעם אחרונה שהוא רואה אותי.."

 

"אב..בבלל..זה לא אשמתך את לא גרמת לו לזה..וגם לא ידעת למה הוא התכוון.."

"נכון אבל הוא חשב שזה יהיה "טוב" בשבילי.."אמרתי בקול חנוק.

 

אחר כך כולם שתקו,התארגנתי לשינה כמו תמיד,ואז לבשתי פי'מה והלכתי לישון.

הייתה נורא עייפה,לא משום שעבדתי הרבה,אלה כי כבר הייתי עייפה מכל מה שקורא לי בחיים.

לא יכולה לסבול יותר את כל הצרות האלו,לא יכולה יותר..

 

התעוררתי כמו כל בוקר,התחלתי להתארגן לבית ספר,הייתי עצובה ובכלל לא רציתי ללכת היום,אבל הייתי חייבת בגלל שגם ככה לא הייתי הרבה זמן.

לא ידעתי אם אני אבין היום בכלל משהוא,הייתי כל כך שקועה בתוך העצב,שלא חשבתי על כלום חוץ ממה שקרה.

אירגנתי את המערכת שלי,והכנסתי גם את מחברת גאוגרפיה,רגע? העבודה בגאוגרפיה..אני לא מתקדמת בכלל ונשאר עוד המון עבודה..אוי לא ומה...ממ..מה עם ביל!?

לקחתי את הפלפון שלי וחייגתי מהר אל ביל

-צליל חיוג...-

"הגעת לתא הקולי של.."

אוי לא..הוא לא עונה,איפה הוא יכול להיות כבר,מדאיג אותי.

גמרתי להתארגן וגם להתלבש ואחר כך יש יצאתי מהבית,אפילו מבלי לאכול.

כל הזמן חשבתי על ג'ייק,כל הזמן האשמתי את עצמי,אם הוא לא היה מכיר אותי זה לא היה קורה

הגעתי לבית ספר,נכנסתי לכיתה.

הרגע כשנכנסתי פתאום כולם קפצו  עליי בשאלות "סנדי מה קרה  לך?"

"את נורא חיוורת..." את נראת חולה היום.."

לא עניתי לאף אחד רק הלכתי למקום שלי והתיישבתי בשקט.

ג'ס  התיישבה לידי וגם כן התחילה להתקיף אותי בשאלות.

גם לה לא עניתי,מה יכולתי לענות לה,היא לא הכירה בכלל את ג'ייק,וגם כבר לא תכיר..

המורה נכנסה וכל התלמידים הלכו למקומם.

היא הקריאה שמות ואז התחיל השיעור.

כל השיעור פשוט רשמתי מה שהמורה אמרה מבלי  לחשוב בכלל מה,הכתב שלי היה נורא חלש ומרוח.

שמעתי מישהו קורא לי בלחש,הסתובבתי וראיתי את ג'ס שמנסה להגיד לי משהו.

לא היה לי כוח להגיד שום דבר,הסתובבתי בחזרה,הנחתי את ראשי על השולחן והמשכתי

לכתוב.

בסוף השיעור המורה קרא לי לגשת אלייה.

קמתי באיטיות ובחוסר רצון וניגשתי אלייה.

"סנדי,את מרגישה טוב היום?"

הבטתי עלייה במבט מוטש ואמרתי "כן.."

"את ניראת נורא חיוורת,את רוצה אולי קפה?"

"לא תודה" אמרתי לה וניסיתי לחייך חיוך מאולץ.

"טוב,אם את רוצה משהו אל תתביישי לומר"

שוב ניסיתי לחייך ואמתי "טוב"

כשהסתובבתי כדי לחזור חזרה למקומי.

"סנדי תגידי מה קרה לך?"

כל הבנות וגם חלק מהבנים שנדחפו ביניהן עמדו מסבבי והביטו עלי.

"עד שאת לא אומרת אנחנו לא נביא לך ללכת!"

מה הן רוצות ממני,אני נראת כל כך חיוורת?

"אני לא יכולה לומר" עניתי להן ודמעה זלגה מתוך עיני.

"משהו קרא לך,אנחנו רואות את חייבת להגיד לנו,נעזור לך"

תהיתי קצת ואז החלטתי לומר להן כדי שיעזבו אותי.

"לפני כמה זמן הכרתי מישהו שגר בבניין שלידינו,הוא נהיה חבר ממש טוב של המשפחה שלנו,מאד נקשרנו אליו וגם לא תיארתי את חיי בלעדיו.כשלפתע אתמול אימי מתקשר אלי ואומרת לי..שהוא תלה את עצמו! הייתי המומה,לא ציפיתי ממנו לדבר כזה.

אז עכשיו אני פשוט מאד עצובה ממה שקרה,זהו"

 

הן הביטו בי במבט מרחם ונתנו לי לעבור בחזרה למקום שלי.

כשישבתי במקומי חלקן באו אחריי וישבו גם כן מסבבי.

"סנדי אנחנו ממש מצטערות" אמרה קייטי

"זה בסדר" עניתי בקול צרוד

 

בעצם נראה לי שהכי מדאיג אותי,זה המחשבה שזה קרה בגללי.

היה לו חיים כל כך מוצלחים ומושלמים,היה לו עתיד גבוהה,והכל קרה בגללי!

קייטי ניסתה להרגיעה אותי וליטפה בעדינות על גבי.

הם באמת השתנו,אני זוכרת איך תמיד הם היו חסרי לב,ולא מספיק שהם התהגו באדישות הם גם צחקו עליי.

אבל עכשיו,הם שונים לגמרי,מה גרם להם לכזה שינוי?

"סנדי,במה אנחנו יכולות לעזור לך?"

"לא זה בסדר,אם אתן רוצות אתן יכולות ללכת להפסקה,אל תבזבזו אותה בגללי."

האמת שלא רציתי שהן ילכו,הן לא עשו כלום אך זה בכל זאת עזר לי,ונתן לי הרגשה שאני לא לבד.

"סנדי אולי תספרי מה בדיוק קרה?"

"סיפור ארוך.."

אם הייתי מתחילה לספר להן,אז יש לי הרבה מה לספר, הכל בעצם התחיל אחרי ששמו אותי עם ביל ביחד בעבודה בג"ג,ואז הוא הציל אותי,ואז הוא אמר לי שהוא אוהב אותי,ובקש ממני להיות חברה שלו,ואז גיליתי שהכל זה סתם שקר.

בעצם אני כבר לא יודעת אם זה שקר או לא,אחרי כל מה שהוא עשה בתגובה לזה שאני אמרתי לו אני שונאת אותו,זה נראה ממש מוזר.

אני כבר לא יודעת מה לעשות,קשה לי לעכל מה שקרה.

אני מרגישה כאילו אני בחלום,וכשאני אתעורר הכל ייגמר ואני אמשיך לחיות את חיי רגיל,כמו שהיה ליפני הכל.

אבל הבעיה שזה לא חלום,וזה לא יכול  להעלם סתם ככה,רצף של דברים מוזרים שקוראים אחד אחרי השני,ועוד המון צרות...

זה פשוט מוזר,אבל הכי מוזר זה מה שקרה לג'ייק,באמת של צפוי..וו..ו..פשוט לא ציפיתי!

זה פשוט היה הלם בשבילי,אני לא יודעת מה לעשות. וגם מה שקרה לביל,איך שהוא התחיל להתנהג פתאום מוזר,אני כבר לא יודעת מה לחשוב..

הסתכלתי על השעון וראיתי שהשיעור השני כבר היה אמור להתחיל מזמן,איפה מורה הזאת?

כל הילדים היו בכיתה,והיה המון רעש,חלק מהילדים ישבו סביבי ודיברו בינהם.

הרמתי את ראשי מהשולחן וקמתי ממקומי.

"את מרגישה יותר טוב?" שאלה אמנדה.

"כן..תודה.." וניסיתי לחייך

הלכתי ללוקר שלי והוצאתי משם כמה ספרים שהייתי צריכה.

ניסיתי לא לחשוב על מה שקרה,רציתי להגיד לעצמי,נכון שזה נורא,אבל את צריכה להמשיך הלאה..אבל הפריעה לי המחשבה שזה קרה בגללי.

ניסיתי להתעמק במחשבות על הלימודים,אבל תמיד צצו לי אותן מחשבות.

לקחתי את הספרים והלכתי לכיתה.

בארך דקה אחרי שנכנסתי,המורה נכנסה.

פניה של המורה היו חיוורות בצורה מדאיגה.

 

היא בלעה את רוקה וניסתה לדבר,היא אמרה משהו בקול חנוק ואף אחד לא הבין.

כל התלמידים שתקו וישבו במקומם לראות מה המורה יכולה להגיד,שגורם לה לתגובה כזאת.

המורה  לקחה נשימה עמוקה ואמרה בקול רועד:

"כרגע הודיעו לי בסורה נורא,היום בבוקר,נמצאה גופה בנהר."

התחלתי להילחץ,איך זה קשר לכיתה שלנו..

"על הגופה נמצאו סימני הכר כמו תעודת זהות,והשרשרת שלו,"

המורה בלעה את רוקה,ואז כיווצה את פנייה בעצבות,תוך כדי זה שהיא נושכת את שפתיה.

"הגופה שנמצאה,זוהתה כביל..." היא אמרה בקול רועד ומתחלש.

 

ממ..ממ..ממה מה? ביל? הרגשתי כאילו בלעתי קוץ,גרוני כעב ונשמתי נעצרה,לא ידעתי איך להגיב מרב הלם.

צמרמורת עברה בגופי,ניסתי לתת לעצמי סתירה קטנה,אולי אני אתעורר.

אך לא,זה לא חלום! ביל איננו? א..איך זה יכול להיות!?

לא יכולתי לנשום ובעניי התחילו להצתבר דמעות.

ב..בביל...? ביל! איך?...

לא,זה לא יכול ליקרות לי!לא..!

למרות מה שאמרתי לו לפני יומיים,אני בכל זאת אוהבת אותו..

הנחתי את ראשי על השולחן וכיסיתי את פניי עם כפות ידיי,והתחלתי לבכות.

לא ידעתי אם אוכל לשרוד את זה,לאבד עוד אדם חשוב בחיי..

נכתב על ידי ~ThE sToRy I WaNt TeLl , 18/1/2009 15:04  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



5,702

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל~ThE sToRy I WaNt TeLl אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ~ThE sToRy I WaNt TeLl ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)