**The story i want to tell**

בפרק הקודם:

Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin:0in; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;}

סנדי התיישבה על כיסא שעמד ליד התחנה ללא שמץ של מושג מה היא תעשה בהמשך,היא ישבה ובהתה בכביש הריק ממכוניות.

היא הכניסה את ידיה לכיסים ורעדה קלות מקור.

היא ניסתה לעצום את ענייה ולשכוח מהכל,היא נתנתה לעצמה להשתחרר מהכל ולא חשבה על כלום.

לפתע נזכרה שבטח אמא שלה נורא דואגת שהיא נעלמה לכל כך הרבה זמן, ועוד שהיא התקשרה אליה ונתנה לה סימן שהיא נחטפה,אז בטח היא  משתגעת מרב דאגה...

.היא הכניסה את ידה לכיס הפנימי בקפוצ'ון שלה והוציאה את הפלפון.

הפלפון היה מכובה,היא לחצה על מקש ההדלקה אך הבטריה שלו הייתה גמורה והוא לא נידלק...

היא המשיכה לשבת בתחנה  ולא העלתה במחשבתה שהשעה יכולה להיות 3 וחצי בלילה...

פרק 22

-

במוחה עברה מחשבה "בטח עכשיו בסביבות 11 ואין כאן אנשים רק משום שזה קצה נידח של העיר"

היא הרימה את כפות רגליה על הכיסא ועטפה את רגליה בידיה במטרה לאבד פחות חום.

היא ישבה מחובקת ומכווצת ושיניה רעדו מקור,עורה התכסה "עור ברווז" ונשימתה דהתה.

סנדי נגעה עם ידה בשערה החום והחלק,שערה היה מלא לכלוכים ואף בטיפות דם,הוא היה לח וכלל לא נעים למראה,לעומת כל שאר הימים.

היא הביטה לצדדים וניסתה לאתר את מיקומה,אך ככל שיותר התרכזה בסביבה הבינה יותר ויותר שאין לה מושג היכן היא נמצאת.

סנדי ניסתה לתאר לעצמה מה תעשה בהמשך,הרי היא איננה יכולה לשבת כאן כל הלילה ולקפוא מקור.אך מוחה היה ריק מרעיונות,ואף בצדק,ברשותה לא כסף,לא כרטיסיה,במקום לא מוכר,ושלא נדבר על השעה,שבנתיים גם לא ידועה לה.

בזמן שסנדי מביטה לצדדים ורוח קרה מקפיאה את פנייה,כשהיא מרגישה איך באיטיות הקור חודר אל תוך גופה והיא מפסיקה להרגיש את ידיה.וכשהיא רועדת בחוזקה מן הקור הבחינה פתאום בדמות אפלה שיצאה מעבר לפינה שבסוף הרחוב.

סנדי שמחה שסוף כל סוף היא רואה אדם כל שהוא!

אולי הוא יעזור לי חשבה בהתלהבות.

היא מתחה את רגלה באיטיות לעבר הקרקע בזמן שרגלה כואבת וחורקת,וכך גם רגלה השנייה.

היא ישבה מספר שניות על מקומה ללא תזוזה ולאחר מכן התרוממה באיטיות.

באותו זמן הדמות האפלה מתקרבת יותר ויותר לעברה של סנדי.

סנדי שפשפה את ענייה וניסתה להתמקד בדמות,מאחר שלא הצליחה לא לרעוד (מקור) אף רגע לא הצליחה גם להתמקד באותה הדמות.

סנדי ראתה כי הדמות הולכת לעברה ולא מתכוונת לפנות החליטה להישאר במקומה ולצפות עד שהדמות תתקרב אליה.

בנתיים שהיא עומדת במקומה ולאט לאט קופאת היא ניסתה לחשוב באיזה צורה היא תבקש מאותה הדמות לעזרה: "אהםם.סליחה אולי את\ה יודע\ת איפה אני נמצא?"..."לא לא,זה נשמע טיפשי,למה שאני לא אדע היכן אני נמצאת!?" "אולי אני אשאל אם יש לו\לה כרטיסיה מיותר בשבילי?".."לא לא...למה שיתנו לי כרטיסיה בחינם!"

סנדי לא הצליחה להתרכז בכלום,סכלה התחיל גם כן לקפוא  ובעקבות כך  פעילויותיו הצתמצמו .

היא ניסתה לנתר במקצת על מקומה וללכת מצד לצד ומשפשפת את כפות ידיה בזרועותיה שאותם היא שילבה סביב גופה,במטרה להתחמם.

אך הקור היה כה עז עד שזה כלל לא עזר,טמפרטורת  גופה ירדה יותר ויותר ויחד איתה גם היכולות השכליות שלה,אם היו שואלים אותה כרגע  שאלה שתמיד היא הייתה עונה עלייה נכון אפילו בלא לחשוב לרגע,היא לא הייתה מצליחה לענות עלייה כלל.

הדמות התקרבה כבר כל כך קרוב שסנדי אפילו הצליחה להתמקד בה,זו הייתה דמות גבוהה,שלבשה כנראה מעיל ארוך אשר הגיעה בארך עד לברכיים וכובע בעל שוליים רחבות שהסתירו את זהותה.

הדמות התקרבה לעברה בצעדים מהירים יותר ויותר,אחרי מס' שניות נשמע קול של עקבים,"זאת בטח אישה" שיערה סנדי.

הדמות התקרבה עד כדי כך שסנדי עכשיו יכלה להבחין בוודאות כי לפנייה עומדת אישה,בארך בגובה שלה,אך משום שלבשה עקבים מאד גבוהים זה נתן אשליה כי גבוהה הרבה יותר מגובהה הטבעי.

האישה ניגשה אל סנדי שבאותו רגע הייתה קפואה כבר לגמרי,פרצופה היה לבן וידיה כבר התחילו להכחיל.

סנדי רצתה לומר דבר כל שהוא לאישה,אך לא הצליחה להוציא מילה מפיה.

האישה ניגשה אל סנדי בשאלה "את ניראת מאד קפואה,אולי את רוצה את המעיל שלי?"

סנדי העלתה חיוך על פניה הקפואות והנהנה "כן" בראשה.

האישה פשטה את מעילה השחור והארוך והגישה אותו לסנדי.

סדני מתחה ידה לעבר המעיל ולבשה אותו בעודה עדיין רועדת מקור.

היא התעטפה בכל גופה במעיל וניסתה להתכרבל בו.

אחרי מס' דקות כאשר גופה התחמם לפחות במקצת בתוך המעיל החם והעבה,היא הביטה על האישה ואמרה לה בחיוך "וואי תודה רבה,את ממש הצלת אותי"

האישה הביטה בה וחייכה חיוך מסתורי.

לאחר עוד מספר דקות האישה נעמדה מול סנדי והביטה לה הישר לתוך ענייה,"אני ממש מצטערת" אמרה האישה.

"מצטערת?על מה?!" הופתעה סנדי.

"אני חייבת לעשות את זה,את תיראי שזה רק לטובתך,אני שוב מצטערת,אבל אני חייבת לעשות זאת,זה לא בבחירתי"

"מה?...מה לעשו..?" סנדי הופתע עוד יותר,אך ליפני שהספיקה לסיים את משפטה הרגישה חבטה חזקה בראשה והיא נפלה על הקרקע ללא תזוזה.

האישה כיווצה את פנייה ושוב אמרה לעצמה בשקט,"אני מצטערת שוב,אבל אני חייבת לעשות זאת"

האישה הפשיטה את מעילה מסנדי,ולבשה אותו על עצמה,לאחר מכן החלה להוריד בעדינות את בגדייה של סנדי,את הקפוצ'ון ולאחר מכן את המכנס.

האישה הרימה את סנדי והניחה את גופה על הספסל שבתחנה,היא שמה את ידיה של סנדי זו על זו מונחות על בטנה ועזבה את המקום.

אחרי מספר דקות התעוררה סנדי ומצאה עצמה בפוזה הנ"ל.

היא קפצה ממקומה בעודה מביטה על גופה ורואה שהיא בלי בגדים מלבד תחתוניה וחזייתה.

גופה שוב היה קפוא ועורה קשיח כעור נעליה,היא הרימה את רגליה על הספסל והניחה את ראשה על ברכיה והחלו לרדת לה דמעות,אחת אחרי השנייה ללא הפסקה.

היא שוב החלה לרעוד בחוזקה והפעם אף יותר,היא הרגישה חולשה עזה,ורצון חזק לישון.

היא ידעה שאם תירדם תימצא את סופה,היא נאבקה בכוחות היחידים שנשארו לה אך העייפות ניצחה אותה,והיא החלה לאט לאט להירדם,לבסוף העייפות גברה עלייה,והיא נירדמה...

גופתה נפלה על רצפת התחנה ללא תזוזה...

-

"ביי סבתא! מצטער שהייתי אצלך עד שעה כל כך מאוחרת" אמר ג'ון (למי שלא זוכר,או לא יודעה,ג'ון זה חברו הטוב של ביל,מי שסנדי מאוהבת בו,מי שגופתו נמצאה בנהר,ומי שפגע בה קשות)  וחיבק את סבתו

"זה בסדר,אני לא רואה כל כך הרבה פעמים  את נכדי" היא אמרה לו ונשקה לו בלחי.

"טוב ביי"

"להתראות חמודי"

היא הביטה עליו בחיוך ותוך כדי שהיא מביטה עליו בענייה המאושרות  היא סגרה את הדלת ושוב צעקה לו "להתראות חמודי"

"ביי סבתא" הוא אמר ושלח לה חיוך בחזרה עפ"י שכבר יצאה משדה ראייתו.

ג'ון ירד במדרגות ותוך כדי זה הוציא את הפלפון והביט בשעון.

"מה!? 5 בבוקר !!!? וואו..הפעם קצת הגזמתי" הוא אמר וקימט את מצחו בתדהמה.

ג'ון רץ מהר במורד המדרגות ותוך כדי זה הוא חיטט בכיסו כדי למצוא את המפתחות לרכבו.

כשכבר  התקרב לרכבו(HONDA CIVIC  בצבע לבן) מצא את מפתחותיו בין כל הניירות וכל שאר המפתחות.

הוא הוציא את המפתחות מכיסו,ופתח איתם את רכבו.

הוא נכנס לרכבו,התניעה את הרכב והחל לנסוע.

הוא יצא משטח החנייה שהייתה ליד הבניין ויצא לכביש הראשי.

הכבישים היו כמעט ריקים ממכוניות ג'ון הותיר  לעצמו לנסוע יותר מהר מתמיד.

כשלפתע....הבחין בדמות שכובה על רצפת תחנה לא כל כך רחוקה ממקום הימצאותו.

,ג'ון האט קצת בכדי לראות את הדמות השכובה על הרצפה כמתה ללא תזוזה ,בברור.

כשלפתע קרא בקול "סנדי!?" וקימט את מצחו בתדהמה.

הוא עצר את רכבו קרוב לתחנה וניסה לראות את הגופה בבירור.

הוא יצא מרכבו ורץ לעבר גופתה של סנדי בבהלה.

ליבו פעם בחוזקה ועל מצחו הופיע זיעה קרה.

כשהתקרב עוד יותר,יכול היה כבר לקבוע בבירור שזו אכן היא.

מעניו החלו לרדת דמעות,ובגרונו נתקע גוש שחסם את נשימתו.

הוא ראה את גופתה של סנדי שכובה על הקרקע ללא כל סימן לחיים,היא איננה נשמה,גופה היה קפוא,וחשוף כמעט כולו אל האוויר הקפוא (היא הייתה כמעט ללא בגדים)

הוא אחז בידה של סנדי וקירב אותה לפניו.

הוא חיבק את ידה ודמעות ללא סוף פרצו מעניו.

"סנדי,בבקשה אל תלכי! אני לא רוצה שתלכי!!אפילו לא הספקתי להגיד לך שאני אוהב אותך!ואת לא יודעת עד כמה! בבקשה אל תעזבי אותי!" הוא אמר בקולו החנוק.

על כך סנדי הגיבה בשתיקת מתים,ללא כל תזוזה וללא נשימה היא שכבה  על הקרקע.

ג'ון אחז אותה על ברכיו ודמעותיו טפטפו על לחייה.

הוא ליטף את שיערה בעוד שדמעותיו לא נפסקות,אלה רק נוהרות להן יותר ויותר מבעד לעניו הקהות והעמוקות.

ג'ון הרים את סנדי על ידיו ולקח אותה לעבר מכוניתו והדמעות מסתירות לו את דרכו.

הוא הכניס את גופתה של סנדי אל הרכב והניחה במושב הקדמי.

הוא עצמו ישב בכיסא הנהג ולא יכול היה אף להתניעה את רכבו משום הכאב והצער.

"אני לא מאמין.."הוא מלמל לעצמו,בעודו מנסה לעכל את המציאות.

ג'ון בהה בכביש הריק ממכוניות ומחשבות עצב ודיכאון התרוצצו במוחו.

"למה אני יושב כאן ולא עושה כלום! אולי יש סיכוי עוד להציל אותה!"

הוא ניגב עם ידו את דמעותיו והתניעה את רכבו.

הוא נסע במהירות מוגברת לעבר בית החולים הקרוב,בעוד שהדמעות המשיכו להחליק על לחייו השחומות ולהשאיר אחריהן סימן.

הוא הביט על סנדי חסרת הנשימה ואמר לעצמו בשקט: "לא משנה מה יקרה סנדי,אני אעשה הכל בשביל להציל אותך,הכל!"

הם נסעו במהירות גבוהה מאד מעל המותר,אך בזכות זאת הספיקו להגיעה במהרה לבית החולים.

ג'ון חנה את רכבו במקום כל שהוא אפילו בלי להבין היכן ,ברגע שראה את שער בית החולים.

הוא לקח את סנדי על ידיו ורץ במהרה לעבר הדלת.

הדלת הייתה נעולה,אך מבעד לוילון הקשיח שהסתיר את הנעשה בפנים,יצא אור שהעיד על נוכחות אנשים במקום.

הוא השעין את סנדי על ברכו ועם ידו השנייה דפק בחוזקה על הדלת:

"תפתחו!! יש כאן מיקרה חירום! בבקשה!!" הוא צעק בקולו הנחנק מבכי.

הוא המשיך לדפוק בחוזקה עד ששמע קולות רגליים המתקרבות לעברו,אך למרות זאת הוא המשיך לצעוק "בבקשה תפתחו! היא חייבת טיפול דחוף!"

לאחר מס' שניות הוילון הוזז במקצת ופרצוף של אישה בחלוק לבן הציץ מבעד הוילון.

היא הביטה בג'ון ואחרי מס' רגעים הדלת נפתחה לרווחה.

ג'ון פרץ פנימה כרוח ,ורץ לאורך המסדרון אף ללא ידיעה לאן.

אותה האישה שפתחה את הדלת רצה בעקבותיו בצעקות "חכה,חכה! לאן אתה לוקח אותה!"

ג'ון עצר למספר שניות ובהיסטריה צעק לה "לאן לקחת אותה!??? לאן!!!"

היא הובילה אותו לעבר המסדרון בזמן שהיא מתקשרת לאן שהוא ומודיעה "מיקרה דחוף,יש לנו פה מישהי שנפגעה מקור וחייבת טיפול דחוף!"

אחרי מס' רגעים פגשו אותם חבורת רופאים שהובילו מיטת בית חולים.

ג'ון הניח בעדינות את גופתה של סנדי על המיטה ומשם נאלץ לעוזבה.

היא הוכנסה לחדר כל שהוא בעל דלתות רחבות ושני חלונות עגולים ואטומים,הרופאה ציוותה עליו לחכות  כאן אם מעוניין לדעת בשלומה,וכך ג'ון נהג.

הוא התיישב על אחד מכסאות ההמתנה,בזמן שהיה מאד לחוץ ויחד עם כך גם מדוכא.

אחרי מספר דקות יצאה רופאה בחלוק לבן וביקשה לדעת את שמה של הנערה

"סנדי מורגאן" ענה לה בדאגה.

והרופאה נכנסה חזרה לחדר ששמנו היא באה .

ג'ון ישב וכל גופו רעד,הוא פחד שכבר מאוחר,הוא פחד לא לראות יותר את סנדי לעולם.

למרות של היה בקשר הדוק איתה,הוא אהב אותה תמיד,למרות שלא הראה זאת כלל.

הוא לא יכול היה לתאר את חייו בלי סנדי,אם היא תלך לעולמה,זה יהיה אובדן נורא גדול בשביל ג'ון,הוא פחד שלא יוכל לשרוד זאת..

אחרי בארך כרבע שעה,נשמעה פתיחת דלת בחוזקה רבה,נשמעו צעקות "איפה הבת שלי! אני רוצה לראות אותה! תראו לי אותה!"

זה היה קולה של אמה של סנדי,היא רצה בצעקות לאורך המסדרון עד שהגיעה לחדר ההמתנה בו ישב שבור לגמרי מעצב,ג'ון.

היא רצה אליו והתקיפה אותו בשאלות כאילו הוא אשם במה שקרה.

"הכין הבת שלי? איפה סנדי? !!" היא צעקה אליו בהיסטריה.

"מה איתה?!!"

-"אני לא יודעה,אני דואג לא פחות ממך" ענה לה ג'ון בעודו מנסה לחנוק את הבכי שמנסה לפרוץ מגרונו.

אמה של  סנדי התיישבה גם כן באחד מכיסאות ההמתנה ולא הפסיקה לבכות.

היא בכתה ללא סוף,אף יותר מג'ון,כל רגע גופה היה מונע כי לא יכלה לשבת אף לרגע בשקט,היא רקעה בעצבנות ברגליה על הרצפה. וכיסתה את פניה בכפות ידיה.

"הכל קרא בגללי!" היא קראה לפתע בקול.

-"לא, גברת מורגאן" ענה לה ג'ון.

-"כן,כן,הכל בגללי! יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי,הרבה יותר! אני התקשרתי למשטרה,ואני עצמי לא עשיתי כלום!אני רק התקשרתי לחבריה ולכל מי שהיא אולי ידע לאן היא הלכה,או איפה ראו אותה בפעם האחרונה ,וכל שאר הזמן רק שהיתי בבית לא ישבתי לרגע במקומי מרב דאגה,במקום כך הייתי צריכה לצאת לחפש אותה בעצמי!"

ג'ון הביט בה וריחם עלייה,הוא ידע עד כמה אהבתו אל סנדי חזקה,אך אהבתה של אמה חזקה הרבה יותר,ובטוח שהרבה יותר קשה לה להתמודד עם מה שקרה,הוא רצה להגיד לה משהו שאולי ירגיעה אותה,אך לא היה לו מה,הוא ניסה לחייך ולשנעה אותה שהכל יהיה בסדר,אך במקום כך דמעותיו לא נפסקו,ונשימתו נהייתה מרגע לרגע יותר,ויותר כבדה...

ג'ון הרגיש בעייפות עזה שהתחילה אשר ניסתה להשתלת עליו.

הוא ניסה להיאבק בעייפותו בכל כוחותיו משום שצריך היה לדעת את שלומה של סנדי.

אך אפילו מבלי ששם לב עניו נעצמו באיטיות,ואחרי מספר דקות שקע בתוך שינה עמוקה.

 

אמה של סנדי אמנם הייתה עייפה לא פחות מג'ון,לא עצמה אפילו לרגע את עיניה.

היא ישבה וציפתה בדאגה לבשורת הרופאים.

 אחרי בארך כשעתיים יצאה רופאה בחלוק לבן וניגשה אל אמה של סנדי.

היא ניגשה אליה הביטה  בה מס' רגעים ואז שאלה אותה:

"את אמא של סנדי מורגאן?" בזמן שהיא מביטה על דף כל שהו שהיה בידה.

אמה של סנדי זינקה ממקומה לעבר הרופאה והביטה היישר לתוך ענייה בציפייה לתשובה על מצבה של ביתה.

הרופאה החזירה לה מבט חודרני ורציני,ולאחר מכן פתחה את פיה והחלה בדבריה...

 

---

אהבת?לא אהבת? חושבים שהפרק \הסיפור זוועה? תגיבו!! (תגובות מחמאה יתקבלו גם כן בשמחה חחח)

אז קיצור אשמח  אם תגיבו!! ואני גם מחזירה תגובות!!!