**The story i want to tell**

פרק 15

הוא בא אילנו הרבה ועוזר לי ולסוזי בשיעורי בית.

הוא אוכל אצילנו ארוחת ערב הוא באמת נהיה חבר של המשפחה שלנו.

אבל לא יותר מי זה.

נכנסתי הביתה והלכתי לחדר שלי.

ישבתי על הכיסא ליד הטלפון ושקלתי אם להתקשר לביל.

לא רציתי להראות לו שאני אוהבת אותו,אבל באמת שאני התגעגעתי אליו,פשט רציתי לשמוע את הקול שלו.

הרגשתי שאני מוכנה לבלות בלי סוף איתו,כל פעם  שרק הייתי נזכרת בוא גרמה לי לחייך,ולמן שמחה כזאת שעשתה לי חשק לקפץ.

חיפשתי סיבות להתקשר אליו,ובסוף מצאתי סיבה,העבודה בג"ג!

הרמתי את השפורפרת וחייגתי את המס' של ביל (שדרך הגב ידעתי בעל פה)

אחרי בארך חצי דקה שמעתי שמישהו הרים את הטלפון,וקולו של ביל נשמע.

"אלו"

"אה...אלו..ביל?!"

"כן זה ביל,מי זה?"

"זה סנדי"

"אה....סנד!"

"תקשיב,מה אם העבודה בג"ג?"

"אהםם..את יכולה לבוא אלי עכשיו?"

"א..אולי עדיף שתבוא אלי?"

"טוב אין בעיה,אני בא עכשיו"

"אוקיי ביי נתראה"

אחרי מס' דקות נשמע צלצול בדלת.

קפצתי ממקומי ורצתי מהר לפתוח את הדלת.

כמו שציפיתי בדלת עמד ביל.

"הי..איך הגעת כזה מהר?"

"לקחתי אוטובוס כדי ליראות אותך כמה שיותר מהר"

הבטתי למטה והסמקתי.

"טוב תיכנס אל תעמוד במעבר"

הובלתי אותו לחדר שלי,זה היה קצת מבייש בגלל שהחדר שלי היה הרבה יותר קטן ועלוב מהחדר של ביל.

אבל זה מה יש..

הוא נכנס לחדר, הסתכל לצדדים והיה קצת מופתע

"זה החדר שלך?!"

"אהה..כן.." עניתי בביוש.

ישבתי על המיטה והוא על הכיסא מול המחשב.

"ביל אתה רוצה לשתות?" שאלתי אותו.

"אה..לא תודה" הוא אמר וחייך.

רציתי לדבר איתו אבל לא היה לי על מה.

אני בכלל אל הכרתי אותו אישית,לא ידעתי מה הוא אוהב ומה לא.

פחדתי שמר התרגשות אני אתחיל להגיד שטויות ואבייש את עצמי לפניו.

כמה פעמים פתחתי את פי כדי להגיד משהו ואז שוב שתקתי.

ביל הביט בי במבט מוזר,הוא לא הבין מה עובר עלי..

לבסוף אמרתי משפט שהוציא אתנו ממצב השקט הזה.

"בוא נתחיל בעבודה"

"רעיון טוב "אמר ביל וחייך אלי.

לקחתי את הספר הישן והעבה שהיה לנו בבית.

הוא היה שייך עוד לסבתא שלי,אך אני משתמשת בוא הרבה.

הוא אמנם ישן אך מאד שימושי.

יש בוא המון חומר מסודר ומסוכם,בדיוק מה שהיינו צריכים לעבודה.

אז נשכבתי על המיטה השענתי את הספר אל ברכיי,והתחלתי להקריא לביל מה לכתוב במחשב ומה לא.

ביל הקליד על המחשב ומידי פעם סובב את ראשו אליי וחייך.

אני החזרתי לביל חיוך שעפ"י שהיה בא מרצוני,ניסיתי להראות לו שהוא מאולץ.

כשחשבתי לרגע כמה עבודה נשאר לנו,ושרק התחלנו.

ראיתי שחור בעניים..

היה קשה לי לתאר לעצמי שאראה את ביל כל יום,רק אני וביל.

אני אהבתי אותו בטירוף אחרי מה שקרה אתמול,אבל ידעתי שאני לא יכולה לאהוב אותו.

אחרי בארך כשעה שעבדנו בלי מנוחה,עצרתי ושאלתי:

"ביל,דרך הגב למה לא הגעת היום..?"

הוא היה מאד מופתע,הוא ניהיה פתאום לבן ואז ענה

"אהםם...הייתי עייף מאד.."

זה היה ניראה לי מאד מוזר,למה שפתאום הוא יתחיל כל כך לדאוג בגלל שאלה כזאת?

משהוא מוזר בהחלט..

אחרי מס' שניות ביל הביט בי,ואז ריכז את מבטו אל תוך עניי

"סנדי,יש לי שאלה רצינית לשאול אותך"

קצת דאגתי,אבל בכל זאת אמרתי

"כן..מה..?"

"את רוצה ליהיות חברה שלי?"

הנשימה שלי לפתע נעצרה,לא ידעתי מה לומר.

חלמתי על זה מהפעם הראשונה שראיתי את ביל,אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרא מתי שהוא.

אני ממש לא מאמינה,ליפני כמה ימים זה היה האדם שהכי שנאתי.

עכשיו אני חושבת עליו כל רגע מחיי.

לבסוף עניתי לו

"כן"

הוא חייך ואמר

"טוב,אז בואי נלך לטייל עכשיו ביחד?"

"חייכתי ואז שוב עניתי "כן"

לבשתי סוודר וכובע כי בחוץ היה קריר.

ירדנו ביחד במדרגות והחזקנו יד ביד.

הלב שלי דפק בחוזקה והרגשתי כל כך שמחה שהייתי מוכנה להתחיל לקפץ ולשיר מרב שמחה.

יצאנו מהבניין שלנו ואז פתאום נתקלנו בג'ייק.

הוא ראה אותי ואמר:

"היי סנד...." הוא היטה את מבטו לעבר היד שלי וראה שאני וביל מחזיקים ידיים.

הוא נעצר באמצע המשפט ואז שתק.

"היי ג'ייק" עניתי לו

הוא לא ענה כלום,פניו פתאום הפסיקו להקרין שמחה כמו תמיד.

הוא השפיל את מבטו והמשיך ללכת.

אחרי זה הרגשתי ממש רע.

ג'ייק בחור כל כך נחמד,אבל אני לא אוהבת אותו..

אני לא יודעת מה מצאתי בביל,שאלה קשה.

אבל אני מאוהבת בביל עד הראש, ואני לא יכולה לעשות כלום עם עצמי.

"סנד,מה קרא למה הפסקת לחייך?"שאל ביל.

"אהה..חייכתי בכלל?"

"כן,כשיצאנו מהבית שלך היית ניראת הכי מאושר שבעולם"

שתקתי ולא אמרתי כלום.

התביישתי להודות שגם אני אוהבת אותו.

אמנן נראה לי שזה היה נראה לעין,אבל בכל זאת ניסיתי להסתיר את זה כמה שיותר.

עשינו סיבוב קצר מסביב לשכונה שלנו ואז ביל ליווה אותי הביתה.

באמת הרגשתי רע אחרי שראיתי את ג'ייק.

אבל מה יכולתי לעשות?.

עליתי במדרגות לקומה השלישית.

ונכנסתי לדירה שלנו.

אמא שלי ראתה טלוויזיה וסוזי כבר ישנה.

במטבח היה ריח נעים של אוכל.

הלכתי למטבח והריח של האוכל נכנס לתוך אפי וגירה אותי לאכול.

לא הייתי רעבה כלל,אבל זה היה ניראה ממש טעים.

לקחתי לעצמי צלחת ומילאתי אותה.

כשישבתי ואכלתי,שוב חשבתי על כל מה שעבר עליי.

בסך הכל תוך שבועיים הצתברו לי הרבה מאד חוויות,ורובן בכלל לא נעימות...

הכל התחיל מי זה שגיליתי שאבא שלי בוגד באמא שלי ואז הייתי שבוע בבית חולים,ההורים שלי התגרשו..ועוד...ועכשיו הכל פשוט מוזר.

תוך זמן קצר פתאום ביל השתנה בצורה לא נורמאלתי.

במוחי צצו אין סוף ראיונות כאלו,לא עיכלתי עדיין את מה שקרה.

רגע אני חברה של ביל עכשיו! איך הגעתי לזה..אפילו לא חלמתי שזה יקרא באמת.

באמת מוזר,העניין הזה ממש הטריד אותי.

אבל כוויתי שהכל יהיה בסדר ולא התכוונתי לעשות שום דבר בנדון.

אחרי שאכלתי שטפתי את הכלים ואז הלכתי להתקלח לצחצח שיניים וכו'.

אחרי כל זה לבשתי פיג'מה ונשכבתי במיטה.

עצמתי את עניי וניסיתי להירדם.

ברגע שעצמתי את העניים שוב חשבתי על ביל,ועל ג'ייק.

ניסיתי להיפטר מהמחשבות האלו,כי כבר התעייפתי מלחשוב על זה.

אבל הופיעו עוד ועוד מחשבות כאלו בלי סוף..

למחרת קמתי בבוקר,הייתי מאד עייפה,לקח לי כמה שניות להצליח לפתוח את העניים שלי.

הרגשתי כל כך עייפה שאפילו לא היה לי כוח לזוז.

לבסוף קמתי באיטיות מהמיטה ואפשר להגיד "זחלתי" לעבר הארון.

הוצאתי סתם ג'ינס ראשון שראיתי חולצה צהובה שהייתה בקידמת הארון.

ומעל שמתי סוודר חם בצבע שחור.

אחר כך צחצחתי שיניים,הסתרקתי ועשיתי מה שאני עושה כל בוקר..

אמרתי ביי לאמא שלי ויצאתי מהבית.

נסחבתי לאט במדרגות,כל תזוזה קטנה שלי,הרגשתי כאילו אני הולכת כבר שעות רבות.

לא יודעת למה הייתי כזאת עייפה,אולי בגלל שלא הצלחתי להירדם אתמול.

לקח לי לרדת 5 קומות בארך 18 דקות.

השעה הייתה כבר 8:07 אוי לא אני אאחר..

עד שהגעתי לבית ספר,עם הקצב האיטי שלי השעה הייתה כבר 8:37.

כמובן שהמורה לא הביאה לי להיכנס,אז ישבתי בספסל ליד הכיתה שלנו וחיכיתי שהשיעור ייגמר.

הבטתי על הקיר שהיה מולי,ואז ראיתי שבעצם בכל בית הספר תלויות מודעות ענקיות

במודעות היה רשום על המסיבה שתיהיה מחר.

רגע המסיבה!! יואו שכחתי לגמרי!

טוב שנזכרו לתלות מודעות בכלל...

פתאום הדלת של הכיתה נפתחה,מהדלת יצאה ג'ס.

"היי ג'ס,מה נשמע!?"

"היי סנד,מה את עושה כאן?"

"אההםם..איחרתי.."

"טוב לא משנה.יש לי משהו מאד אבל מאד חשוב לומר לך"

"אוקיי,אבל למה את בחוץ?"

"יצאתי לשירותים"

פתאום נשמע הצלצול של ההפסקה,ותוך שניות התפרצו מהכיתה שלנו,כמו עדר של חיות פרא,כל התלמידים.

"טוב סנד,אני לא יכולה לספר לך את זה עכשיו,תזכירי לי אחר כך,כי זה מאד חושב,בקשר אלייך!"

היא הלכה לכיוון השירותים ואני נשארתי לשבת.

מה קרה לה? אף פעם לא ראיתי אותה כזאת מודאגת,כנראה זה משהו באמת חשוב..

תגיבו יא מחורבשים!!! חחחחח סתם אני יודעת שהסיפור הזה דפוק...אז בבקשה תכתבו לי בתגובות לפחות "}הסיפור שלך מאד דפוק" "תמחקי את הבלוג המפגר הזה"

סתם סתם...בעצם אם בא לכם תכתבו... (: תודה למגיבים!!

פרק 14

כשחשבתי שכבר אין לי שום סיכוי,כשכבר תיארתי לעצמי את הדברים הכי נוראיים שיכולים ליקרות לי.

כשהנשימה שלי נהייתה כבדה כל כך,שכמעט ולא נשמתי,והתפללתי לאלוקים שיעזור לי..

פתאום שמעתי מאחורי קול

"תעזוב אותה!"

סובבתי את ראשי לאחור וראיתי שזה היה ביל.

הוא החזיק פלאפון ביד אחת,וביד השנייה החזיק סכין ענקית שראיתי מקודם במטבח.

"אם אתה לא עוזב אותה עכשיו אני מתקשר למשטרה"

האיש הביט בי כמה שניות, ואז עזב אותי והלך.

באותו רגע רצתי אל ביל וחיבקתי אותו חזק.

רעדתי מפחד ומעניי זלגו המון דמעות.

"ביל,תודה רבה לך,אני חייבת להודות,אבל אני ממש שמחה ליראות אותך"

עמדתי וחיבקתי אותו כל כך חזק שכבר הידיים שלי התחילו לכעוב.

אבל אני לא יודעת למה,כשחיבקתי אותו הרגשתי כל כך טוב,לא רציתי לעזוב אותו.

הרגשתי ככה יותר בטוח,וגם רציתי שיהיה איתי עכשיו בן אדם קרוב אלי,ובמקרא הזה זה היה ביל..

לבסוף הרפתי ממנו קצת, אבל עדיין החזקתי בוא.

"אז..סנד,לאן את הולכת?עדיין הביתה?"

עד כמה שהייתי מפוחדת עכשיו,אבל בכל זאת זה גרם לי לחייך

"אה..ניראה לי שכבר נלך אלייך,כי זה הרבה יותר קרוב"

כל הדרך הלכתי מחובקת איתו,ועדיין רעדתי,הייתי כולי רטובה.

הפנים שלי היו מלאות בדמעות והגוף שלי היה מלא בזיעה קרה.

נכנסנו לבניין והפעם עלינו במעלית.

גם אז עדיין החזקתי בביל,לא כזה חזק כבר,אבל בכל זאת החזקתי את היד שלו.

כבר לא הרגשתי בכלל שאני שונאת אותו.

אוף ניראה לי שאני שוב מתאהבת בוא..

אני לא רוצה לאהוב אותו!

אני מרגישה שהוא יפגע בי בסוף.

וחוץ מי זה אני לא אוכל להיות חברה שלו,כל הבית ספר יצחק עלינו.

נכנסנו לדירה שלו,דבר ראשון שתפתי את הפנים שלי כדי להירגע קצת.

וביל הלך למטבח והניח את הסכין.

אחרי שקצת נרגעתי ישבתי על הספה בסלון וביל בא וישב מולי.

הוא נשען על היד שלו,והביט בי בדאגה.

"את בסדר?"

חייכתי אליו ואמרתי:

"עכשיו כן"

אוף הרגשתי שאני שוב מתאהבת בוא..

הוא באמת ממש חמוד,וחוץ מי זה כרגע הוא הציל אותי.

אבל אסור לי לאהוב אותו,יש המון סיבות שאני לא יכולה בגללן לאהוב אותו.

והסיבה העיקרית שאני לא רוצה שוב לסבול.

"עכשיו את מאמינה שאני אוהב אותך?אם לא,לא הייתי מציל אותך עכשיו"

הבטתי לרצפה ולא ידעתי מה להגיד.

"אני באמת מצטער על מה שעשיתי לך פעם שעברה שאמרת לי שאת..אההם...אוהבת אותי.."

הסתכלתי עליו במבט חם ואמרתי:

"מאז כבר הפסקתי לאהוב אותך,אבל אני באמת מודה לך בלי סוף על מה שעשית למעני היום."

רציתי להגיד לו,ביל אני אוהבת אותך גם! אבל לא יכולתי...

לא שמתי לב איך,אבל כנראה שוב נרדמתי.

כשפתחתי שוב את עניי,כבר היה אור בחוץ.

שוב מצאתי את עצמי מכוסה בסמיכה ישנה על ספה.אבל הפעם בסלון.

הלכתי לחדר של ביל,והוא עדיין ישן.

אחר כך לקחתי את השקית שלי ובשקט יצאתי מהבית.

התכוונתי ללכת לבית שלי,להתקלח להחליף בגדים ולקחת מערכת להיום.

כשהגעתי הביתה אמא שלי קפצה עלי בשמחה!

"סנדי מתוקה איפה היית!? את לא יודעת איך דאגתי לך!כבר התקשרתי למשטרה!"

"אוי...אמא אני כלך כך מצטערת..אני פשוט נירדמתי אצל ביל,ואז ישנתי עד לבוקר.לא התכוונתי להישאר אצלו,פשוט הוא לא העיר אותי! אני ממש מצטערת אמא"

"טוב חמודה,אבל בבקשה תנסי שזה לא יקרא שוב,התקשרתי המון פעמים ולא ענית,זה מאד הדאיג אותי"

"טוב אמא,אני הולכת עכשיו להתכונן לבית ספר ביי אמא"

"ביי מתוקה,אני גם הולכת עכשיו,ביי"

הלכתי לחדר שלי והנחתי את הדברים שלי בחדר.

אחר כך הלכתי והתקלחתי.

במקלחת ראיתי שנישארו לי סימנים כחולים על הכתפיים.

סימנים של ידיים גדולות וחזקות.

כשהסתכלתי על הסימנים האלו זה גרם לי להיזכר בכל מה שקרא אתמול.

ושוב התחילו לרדת לי דמעות.

וניראה לי שאני באמת שוב מאוהבת בביל.

אני כל כך לא רוצה לאהוב אותו..

כל עוד אני ישבתי וחשבתי על כל זה,השעה הייתה כבר 7:30

הייתי צריכה לצאת וללכת להתלבש.

לבשתי ג'ינס שחור וסוודר שחור על חולצה שחורה.

רק אחרי שכבר יצאתי מהבית לכיוון הבית ספר פתאום הבנתי שכולי שחורה.

הייתי לובשת בגדים שחורים רק כשהייתי מאד עצובה,וכנראה שזה היום.

עליתי על האוטובוס לבית הספר,ישבתי לבד ושמעתי מוזיקה עצובה.

אני לא יודעת למה,אבל הייתי כל כך מדוכאת..

וגם מאז שההורים שלי התגרשו אבא שלי לא התקשר אלינו או אלי אפילו פעם אחת.

כאילו אנחנו לא מעניינים אותו.

ובכלל כבר הייתי עייפה נורא מכל הדברים שקוראים לי בזמן האחרון.

יותר מידי צרות ובעיות,אויי...כמה חסרים לי החיים השרטים שהיו לי פעם..

ירדתי מהאוטובוס והלכתי לבית הספר.

כשהלכתי מסדרון לכיוון הכיתה תיארתי לעצמי איך יקבלו אותי.

בד"כ היו צוחקים עלי,או שמעליבים אותי,מעניין מה יקרא היום.

פתחתי את דלת הכיתה ונכנסתי פנימה.

כולם ישבו ודיברו אחד עם השני כמו כל בוקר רגיל.

מריה ישבה ודיברה עם כל החברות הסנוביות שלה,וכשאני נכנסתי,היא הפנתה את מבטה אלי.

היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך זומם,כאילו היא מתכננת משהוא,אולי זה קשור לאיך שביל פתאום מתנהג אלי?

ביל עצמו עדיין לא הגיעה,מתאים לו עכשיו רק להתעורר...

הנחתי את התיק שלי במקום והלכתי לג'ס.

ישבנו ודיברנו,אבל לא ספירתי לה על מה שקרא לי.

"סנד,את יודעת שפיטרו את המנהל!?"

"כן...?"

"על זה שהוא התעלל מינית בבנות.."

"כן..וניסה את זה עליי.."בקיצור ישבנו ודיברנו עד שהמורה נכנסה והשיעור התחיל.

הסתכלתי לצדדים וראית שביל עדיין לא הגיע,מוזר.

איפה הוא יכול להיות..

זה היה יום לימודים ארוך מאד ומעצבן,השתעממתי כל היום.

כשנשמע הצלצול האחרון,מהר ארזתי את הדברים שלי,והלכתי הביתה.

היום חזרתי ברגל כי לא היה קר.

וקרוב לבית שלי,פתאום פגשתי את ג'ייק.

"היי סנדי! אני כל כך שמח לראות אותך! בדיוק חיפשתי אותך.."

"כן? חחח נחמד,למה חיפשת אותי?"

הוא בא נעמד לידי והביט בי ברצינות

"את יודעת סנדי..אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך"

"ממה...?"

"אני אוהב אותך,את מוכנה להיות חברה שלי?"

הייתי ממש המומה,תוך יומיים שתי אנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי.

חשבתי על ביל,אם אני אסכים לג'ייק ,ואם ביל באמת אוהב אותי הוא יעלב.

ואם אני לא אסכים לג'ייק,אז ג'ייק יעלב.

חשבתי על איך מריה הסתכלה עליי היום וחייכה חיוך מרושע.

אולי זה קשור לביל,אולי לא,אולי אני סתם חושדת בביל?

אין לי מושג מה לעשות..

ג'ייק כל כך חמוד ונחמד אלי,יהיה ממש חבל לי להעליב אתו.

אני לא יודעת מה לעשת..

כי אני בכל זאת אוהבת את ביל ולא את ג'ייק,ג'ייק בשבילי כמו חבר טוב.

אבל לא בתור מישהו שאני אוהבת..

אחרי המון מחשבות..

הגעתי למסכנה שאני אגיד  לג'ייק את האמת.

וזה מה שאמרתי לו:

"ג'ייק,תקשיב,אתה בשבילי כמו חבר מאד טוב,אבל אני לא יכולה להיות חברה שלך.

אתה מבין,אני אוהבת אותך בתור חבר טוב אבל לא כמו אהבה בין איש ואישה"

ג'ייק השפיל את מבטו ואמר

"טוב.."

הוא המשיך ללכת,וראיתי שהוא נהיה עצוב.

זה גרם לי צביטה בלב,הרגשתי רע עם עצמי,אבל במחשבה שנייה,

אבל מה יכולתי לעשות!?

אני מצפה לתגובות! (:

לא בהכרך טובות...אבל אם מישהו אהב אני מאד אשמח!

אם יהיה לפחות 6 תגובות,אבל לא ממני..אז אני ישר יוסיף את פרק 15 (:

מכווה שנהנתם!D:

פרק 13

"אני אוהב אותך!"

לפתע הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה,

הרגשתי שאני נהית אדומה.

הייתי חלוקה,חצי אוהבת אותו,וחצי שונאת אותו.

ולפתע הרגשתי שאני נמשך לחלק שאוהבת אותו יותר..

לא יכולתי להישאר קרה,אבל הרגשתי משהו מוזר בזה שהוא אומר לי את זה.

אספתי את עצמי בידיים,ושוב עשיתי פרצוף אדיש ואמרתי:

"מה קרא נפלת בלילה מהמיטה? או שחברה שלך מריה ביקש שתפגע בי?

וחוץ מי זה,אם אתה חושב שתפגע בי ככה אתה טועה! כבר פגעת בי מספיק,

נכון,אהבתי אותך זמן כל שהוא,אבל לא עכשיו! אני יודעת שאתה עושה את זה סתם.

וזהו,עזוב אותי בוא נתחיל את העבודה"

"סנד...אבל אני רציני!"

גלגלתי את  העניים שלי למעלה ואמרתי.."טוב עצבנת אותי...אוקיי,אם אתה כל כך רוצה לקורא לי סנד...אז אני אצתרך לסבול את זה.."

התנהגתי כאילו הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי,פחדתי שהוא יפגע בי שוב.

ישבתי על הספה וביל ישב על הספה השנייה,הוא לקח את החומר וביחד התחלנו למיין מה צריך ומה לא,אני הקראתי חלק,ואז הוא הקריא חלק וככה המשכנו..

התחלתי להרגיש עייפה ושהעניים שלי נעצמות..ואז לא זכרתי כלום..

הרגשתי שאני במיטה שלי,מכוסה בסמיכה שלי וישנה על הכרית שלי,

תוך כדי שינה התחלתי לחשוב,רגע אני לא זוכרת שחזרתי מביל הביתה!

פתחתי את העניים שלי וקמתי בחדות.

רגע אני עדיין בבית של ביל!

שכבתי על הספה הייתי מכוסה בסמיכה וגם הייתה לי כרית.

לקחתי מהר את הפלאפון שלי לבדוק מה השעה.

כשראיתי את השעה הייתי בשוק

מה כבר 4 בבוקר!!?

"בילל!!!!" צעקתי

ראיתי את ביל מסתובב מצד לצד במיטה שלו

"ביל למה לא הערת אותי!"

הוא התיישב על המיטה וגירד את העניים שלו

הוא הביט בי במבט חצי ישן ולקח לו כמה שניות להתעורר

"ביל למה לא הערת אותי?"

"אה..כי למה להעיר אותך?כשישנת היית ניראת כמו מלאך,היה חבל לי להעיר אותך,

וגם לא ראיתי אותך אף פעם מחייכת אלי,אבל בחלום שלך כמעט כל הזמן חייכת,היה חבל לי להעיר אותך"

"אבל בטח אמא שלי נורא דואגת לי!היית צריך להעיר אותי!"

קמתי מהספה וקיפלתי את השמיכה שהייתי מכוסה בא.

מתחתי קצת את החולצה שלי ופחות או יותר סידרתי את השיער שלי.

אספתי את הדברים שלי לשקית ופניתי לכיוון היציאה.

"סנד לאן את?"

"אני הולכת הביתה"

"השתגעת!? 4 בבוקר!"

"כן,טוב שאתה יודע.אני לא נשארת לישון אצלך"

"אבל מסוכן עכשיו!"

לא הקשבתי לו,פשוט פתחתי את הדלת והלכתי.

הפעם ירדתי במעלית,פחדתי להתקע במעלית שוב כמו פעם שעברה,אבל יותר מי זה לא רציתי לרדת עכשיו 6 קומות.

יצאתי החוצה,בחוץ היה קריר,הפנסים דלקו אבל ברחוב לא היה אף אחד.

ההרגשה הייתה די מפחידה.

אני לבד ברחוב,ומי יודע איזה אנשים מסתובבים בשעה כזאת..

הלכתי בתמהה,וכל הזמן הבטתי לצדדים.

כשלפתע פתאום שמעתי צעדים מאחורי.

בגופי עבר גל של קור,הרגשתי שיותר ויותר קשה לי לנשום.

פחדתי להסתובב אחורה,אבל התחלתי ללכת יותר מהר.

הצעדים נשמעו יותר ויותר קרובים,עד שלבסוף היו כבר מאד קרובים.

ברגע הזה התחלתי לרוץ בכל הכוח.

מי שהיה מאחורי התחיל גם כן  לרוץ.

הרגשתי שהלב שלי עכשיו ייפול לתחתונים.

נזכרתי בכל מיני סרטים שראיתי עם מיקרים דומים.

פחדתי ליפול עכשיו או שפתאום יפתח לי הסרוך,אבל עדיין המשכתי לרוץ.

הצעדים קצת התרחקו ואני קצת האטתי בריצה שלי.

ופתאום אחרי מס' שניות משהוא תפס אותי מאחור.

באותו רגע קפאתי במקום,ולא יכולתי לנשום.

הרגשתי איך הידיים של מי שתפס אותי מתחילות ללחוץ על כתפי יותר ויותר.

אספתי בתוכי אומץ וסובבתי באיטיות את הראש לאחור.

מאחורי עמד אדם גבוהה ורחב.

זהו חשבתי,זה הסוף שלי,או שיותר גרוע מכך.

הבן אדם הזה תפס אותי בידיים והוביל אותי לאן שהוא.

נאבקתי בו הכי חזק שיכולתי.

ניסיתי לבעוט ולנשוך אותו,אבל הוא היה ממש חזק ואפילו לא הצלחתי לפגוע בו.

ראיתי שהוא מוביל אותי לאיזה סמטה חשוכה,אני התחלתי לצעוק בכל הכוח

"הצילו!! מישהו תעזרו לי!!"

אבל ברחוב לא היה אף אחד.

חשבתי שזה כבר הסוף שלי אבל עדיין ניסיתי להיאבק בו,למרות שזה היה חסר תועלת.

יותר ויותר התקרבנו לסמטה החשוכה,ואני לא יכולתי לעשות כלום.

נשאר לי רק לצפות לנס..

תוסיפו תגובות מי שאהב,וגם מי שלא....(: