בפרק הקודם:
השיעור האחרון היה תנ"ך,ואחרי השיעור החלטתי את ההחלטה שלי,לא רציתי ללכת לבית ספר לעבריינים זה היה הורס לי את העתיד,לא עשיתי משהו כל כך נורא אבל בטוח המנהל וגם המריה הסתומה הזאת ינפחו את זה למשהו פי 20 יותר נורא ממה שקרה באמת.
נורא הלחיץ אותו כל העניין הזה של "תיק במשטרה" "בית כלא" ולא יודעת מה עוד כל מיני דברים שצפו בראשי מבלי סוף.
החלטתי שעדיף לגמור את כל הסיפור עכשיו וזה,שלא יהיה לי בעיות בעתיד.
החלטתי את מה שהחלטתי והלכתי באיטיות ובחוסר חשק לחדרו של המנהל..
פרק 6
פרק 6
נגשתי לדלת של חדר המנהל ודפקתי בהיסוס כמה דפיקות שקטות על הדלת.
"מי זה?" נשמע קול מעבר לדלת
-"סנדי" עניתי בחשדנות.
-"אהה...סנדי כן כנסי.."
פתחתי את הדלת,ובאיטית נכנסתי פנימה.
אספתי כוחות מתוכה וצעקתי עליו:
"אם אתה תלשין או שתמציא עליי משהו,אני אספר מה שאתה עושה לבנות שבאות לחדר שלך! ונראה לי שזה הרבה יותר גרוע מסתם ללכת מכות עם איזה פרחה !!"
טרקתי את הדלת ויצאתי מהר מהחדר שלו.
התרחקתי בצעדים מהירים מחדרו ופעימות ליבי הואצו.
התנשפתי בכבדות כאילו רצתי עכשיו קילומטרים רבים,הרגשתי גלי חום עוברים בגופי וזיעה קרה כיסתה את מצחי.
כל כך נלחצתי,אני אפילו לא יודעת למה,מחשבות פסימיות התרוצצו במוחי בלי סוף.
ומה אם הוא לא יקשיב למה שאמרתי? מה אם הוא ימציא עליי איזה ספור מנטפח ואני אספר את מה שהוא באמת עושה ולי לא יאמינו?..מה יקרא לי...
לא היה לי מצב רוח עכשיו לשום דבר.
וחוץ מי זה,עוד שנייה הייתי מתפרצת בבכי,אם הייתי מתחילה שוב לחשוב על מה שעבר עליי,הייתי מתחילה לבכות.
ולא רציתי שיראו אותי בוכה.
הילדים בבית ספר שלנו כל כך חסרי לב,שאם היו רואים מישהו בוכה,
ולא מספיק שרע לו כי הוא בוכה,אלה גם צוחקים עליו!
וגם הבית ספר שלי ממש הלחיץ אותי.
רק להימצא בו היה מעלה לי הרבה זיכרונות רעים.
אז פשוט הלכתי מהר לכיתה לקחתי את התיק שלי, ויצאתי מהבית ספר.
בחוץ היה נעים,נשמתי עמוק וניסיתי לשכוח מהכל,בחודש האחרון עבר עליי כל כך הרבה דברים..
הייתי עייפה,עייפה מהכל, כעב לי הראש ורציתי להגיעה יותר מהר הביתה, והעדפתי לקחת אוטובוס.
התיישבתי בטחנת אוטובוס וחיכיתי שהאוטובוס יגיעה.
הראש שלי היה מוצף בדאגות,ולא יכולתי להפסיק לחשוב על דברים רעים.
כל הזמן עד שהאוטובוס בא נאבקתי עם המחשבות האלו אבל חסר תועלת.
אחרי בארך שתי דקות האוטובוס בא.
הוצאתי את הארנק שלי כדי לקחת את הכרטיסיה.
לפתע ראיתי איזה בחור רץ לכיוון האוטובוס.
כנראה רצה להספיק אותו ,חשבתי
עמדתי עדיין בתור,ואז הבחור הזה התקרב אליי.
ובשנייה חטף לי את הארנק והתחיל לרוץ איתו.
צעקתי לו "היי עצור!"
ורצתי אחריו,הבחור הזה נכנס לאיזה סמטה ואני אחריו,
נכנסתי לסמטה הזאת ולא היה שם אף אחד,היה מבוי סתום,עמדו שם כמה פחי זבל והמון זכוכית מבקבוקים שבורים על הרצפה. הבחור הזה לא היה שם,לאן הוא נעלם הסתובבתי כדי ללכת ופתאום משהוא היכה בי חזק מאחור,נפלתי ועיבדתי את העקרה.
התעוררתי ומצאתי את עצמי במקום חשוך,איפה אני? לא היה לי מושג.
זה היה חדר קטן וחנוק ללא אור כמעט,קרוב לתיקרה היה חריץ קטן שממנו נכנס קצת אור,אבל עדיין לא יכלתי ליראות כלום,באתי להוציא את הפלאפון שלי מהכיס אבל הוא נעלם! אוי לא..
למה תמיד קורא לי כל כך הרבה צרות!
התחלתי לצעוק
"הצילו! הצילו! בבקשה! מישהוא!!"
ואז שמעתי קול של גבר
"תשתקי! או שלא תצאי משם בכלל! אף אחד לא ישמע אותך כאן"
התחילו לרדת לי דמעות,רק רציתי להגיעה הביתה ולנוח למה? למה זה קורא לי!
התקרבתי לקירות של החדר ומיששתי אותם אם במיקרא יש איזה פתח כל שהוא,או משהוא אחר.
החדר היה עשוי מתכת,זה הרגיש ממש כמו הארון של השרת שלנו.
ואז פתאום הרגשתי ידית! משכתי בידית ולהפתעתי הדלת נפתחה!
יצאתי מהר מהחדר הזה,ומצאתי את עצמי בתוך בניין שהיה ניראה כאילו הולך להתפרק,כניראה זה היה בית החרושת הישן,אבל איך אני יוצאת מכאן?
לפתע שמעתי קולות
"היי ילדה עצרי!"
הסתובבתי לשנייה וראיתי שהיו שם 2 גברים מאד גבוהים ושריריים,
בלי לחשוב מהר רצתי בכל הכוח שלי אבל לא ידעתי לאן,
רצתי מהר ככל האפשר אבל אז ראיתי שהרצפה ניגמרת,זה היה כמו מרפסת עם מעקה מברזל, אם הייתי ממשיכה הייתי פשוט נופלת למטה. נעצרתי ליד המעקה והחזקתי בוא הכי חזק שיכולתי,השתיים התקרבו לאט לאט,וכל צעד שהם עשו לעברי נילווה בחריקות חזקות של הרצפהׁ(שהייתה מברזל),היה ניראה כאילו הכל הולך להתמוטט.
הם התקרבו,והיו רק במרחק של 2 מטר ממני,לא הייתה לי שום דרך לברוח,
הרצפה הייתה עשויה ממין "בריסטולים" של מתכת מחוברים אחד לשני,ואז שמתי לב שבאחד מהחיבורים יש סדק גדול יחסית,הם התקרבו למקום של הסדק,ונעמדו ממש לידו,אחד מהם אמר בשקט משהוא לשני ובאותו רגע
-טראאחח!!-
החיבור התנתק,והחלק שעליו הם עמדו היה תלוי באויר ושתייהם החזיקו בקצה שלו,הם התחילו לתפס למעלה,ואני התחלתי לרעוד מפחד,עכשיו הם יעלו ויפילו אותי למטה,ואז אין לי כבר שום סיכוי להינצל!
אחרי כמה שניות שהם היו תלויים באוויר פתאום החלק שבוא הם החזיקו נפל לגמרי והם איתו..
פיו..נשמתי נשימת הקלה והרפתי קצת מהמעקה,
על הידיים שלי נישאר סימן של המעקה והם היו לבנות בגלל שהחזקתי כל כך חזק עד שלא עבר עליהם דם,הלב שלי דפק בחוזקה ונשמתי בכבדות.
איך אני אצא מכאן עכשיו?! עוד שנייה הכל ייפול כאן...
נאחזתי במעקה הזה,והתקדמתי לאט לאט, בצעדים קטנים וכל צעד שעשיתי עשה חריקות מאד רעשניות ברצפה.
הייתי רק צריכה לעבור את המקום שבוא נפלה הרצפה ומשם כבר יותר קל.
אמרתי כל הזמן לעצמי "אל תסתכלי למטה,אל תסתכלי למטה"
וככל שרק אמרתי את זה ככה יותר נמשכתי למטה כמו מגנט,
לבסוף הבטתי למטה ועיבדתי את שיווי משקלי,הידיים שלי היו רטובות מזעה והם החליקו,ניסיתי לאחוז חזק במעקה אבל נפלתי למטה,ישר למקום שהייתה חסרה הרצפה...
אעעההה!!...לא....!
מהתקרה יצאו כל מיני שרשראות,והיה מן כמו "מנופים" קטנים כאלו,זה בטוח המפעל ההוא.
נתפסתי באחת מהשרשראות,נתפסתי הכי חזק שיכולתי אבל הידיים שלי החליקו,
נפלתי למטה וקיבלתי מכות בראש ממשהו,לא ידעתי, ולא עניין אותי מה זה היה.
המשכתי ליפול וציפיתי כבר למותי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~ThE sToRy I WaNt TeLl